הסיפור הבא הוא לא דוגמא לשום דבר. משהו בי היה רוצה לשכוח ממנו ולהניח לו. ומצד שני, דווקא בגלל שהוא אירוע כמעט זניח, הוא אומר משהו על המצב שאנחנו תקועים בו עד צוואר, ואם הוא אומר משהו עלינו, אז אולי נגיד גם אנחנו משהו עליו. מה גם שאני מוצא בו – לצד הכיעור והרוע – גם משהו טיפה'לה משעשע.
תשמעו סיפור. השבוע התקיים בירושלים אירוע תרבות צנוע מאוד – "פסטיבל הקומדיה" שמו. זאת בסך הכל השנה השלישית לפסטיבל הצעיר הזה, ואירועיו החביבים – הצגות והרצאות, סטנד אפ וספוקן וורד, ומרתון סרטי אפרים קישון - לא ממלאים את תיאטרון ירושלים ולא את אצטדיון טדי, אלא אולמות מופעים פצפונים המוכרים בעיקר לשוחרי תיאטרון ולחובבי הז'אנר – מקומות של פחות מ-200 איש, כמו בית מזי"א ו"נוקטורנו". גילוי נאות – אני עצמי הוזמנתי להשתתף בפסטיבל ולהנחות את אירוע הפתיחה הקצר. חלק גדול מהמשתתפים הם חברים, שותפים לדרך, ותלמידים שלי לשעבר. אחרת אני לא חושב שהייתי שומע על הסיפור הזה אי פעם.
מה הסיפור? ובכן, מרגע שהתפרסמה תוכניית הפסטיבל, חשו כמה נשמות טובות לבדוק בשבע עיניים מה קורה שם. אולי נמצא איזה אירוע מקומם?! אולי נחולל שערורייה?! נכפיש מישהו? אולי פשוט נעשה סיבוב קטן של וואטאבאוטיזם, לאמור: אתם מדברים על החרדים? אתם מדברים על ליבה, ותרבות, ותפילות ברשות הרבים, וכספי ציבור? ומה תגידו על זה?! קומדיה!! אה?!!
כמו שהוכיחו מדענים רבים, עם קצת רצון רע, עין עקומה ולב רעיל, תמיד אפשר למצוא משהו לשנוא. ומי שבאמת מוכשר, ישמח לגרום לכם לתעב גם את חנהל'ה ואת שמלת השבת שלה, להאמין שמהאטמה גאנדי היה חלאה, ולרמוז שאנחנו עדיין לא יודעים הכל על יאנוש קורצ'ק. ואכן אחרי שתוכניית הפסטיבל נבחנה "בזכוכית מגדלת של שען חרש" – אם נצטט מהקלאסיקה של ההומור הישראלי- מצאו החוקרים החרוצים את אשר חיפשו. הכותרת של אחד האירועים בתוכנייה היתה "עירומים". כך. לא פחות ולא יותר. מרגע גילוי הכותרת "עירומים", המערכת עברה ממצב "בדיקה" למצב "זעזוע פעיל". הנוריות האדומות ריצדו כמו משוגעות, והמכשירים הנכונים של האנשים הנכונים קיבלו הודעות דחופות, מודגשות בהיסטריה. רוצו לעירייה! את הפסטיבל הזה אנחנו הולכים לתקוע!!
מיהרתי לשאול את ידידיי בהנהלה: והיה שם עירום?
-עירום?! הם ענו לי. עירום בתחת שלי.
כמו שאפשר לנחש, במופע "עירומים" לא היתה כל כוונה להציג עירום. הוא דיבר, אם הבנתי נכון, על חשיפה במובן הנפשי של המילה. חוצמזה, כשאתה רוצה להעלות מופע אירוטי, עתיר אפידרמיס אנושי ודל טקסטיל, לעולם לא תקרא למופע שלך בשם "עירומים". למופע מן הסוג הזה נהוג לקרוא בשמות כמו "היקינטון החצוף", "תולעת משי פראית" או "יום בחייו של מנקה חלונות". אנשי הפסטיבל חייכו בנימוס. הם האמינו, תמימים שכמותם, שזאת טעות פעוטה שאפשר להבהיר תוך רגע. אלא שהזמבורות כבר רעמו, והגרונות כבר ניחרו. המילים החריפות נכתבו, הפשקווילים הוכנו לדפוס וכל האגרופים דפקו בקצב על השולחן. מהומה גנרית כהלכתה. לסדום היינו?! בירושלים עיר הקודש, שעליה נאמר ככה ונאמר גם ההפך?! ניתן לשער שאפרים קישון – שהפסטיבל ציין 100 שנה להולדתו - היה כותב מן הסתם פיליטון מושחז, מצחיק ונוטף גיחוך על האירוע הזה. שילוב מופלא של צרות עין, צרות מוחין, וטמטמת קרום הלב. אבל בירושלים של מטה 2024 מה שקרה הוא שהפסטיבל נאלץ לשנות את שמה של היצירה.
כמה האירוע הזה מטומטם? ובכן, בערך באותה מידה שהוא מרושע.
א – עבור מי שלא מבין מדעתו כמה זה מטומטם להיות מרושע, אני מציע תרגיל מחשבתי פשוט. דמיינו גוף אנטי-דתי שהיה מחליט להרים קול צעקה וגעוולד, על כך שבישיבות לומדים תלמוד, והשם של אחת המסכתות באותו תלמוד היא "סוטה". מה הייתם חושבים, מרנן ורבנן, על אותו פוץ שהיה מחליט שמי שלומד מסכת כזאת, מן הסתם עסוק מכף רגל ועד ראש בסטיות שונות ומשונות, ועל סמך התובנה המזהרת הזאת היה יוצא למלחמת קודש נגד הישיבות ותלמודי התורה שלומדים "סוטה"?
- יש לכם תשובה? יופי. כי זה בדיוק מה שחושבים עליכם כרגע.
ובעצם, למה ללכת רחוק לתרגילים היפותטיים? גופים כאלה קיימים. כל מי שיחפש מעט ברשתות ימצא בלא קושי גופים פאתטיים שעסוקים בהגחכת הלימוד היהודי. בעיני קבוצות כמו "דעת אמת" כל מי שבכלל לומד תלמוד -ולא משנה באיזו גישה או שיטה - הוא אדם מגוחך שלא שווה התייחסות. שונאי תרבות, כמו שונאי תלמוד, הם אנשים מסוכסכים ומסכסכים, שמוכנים להקדיש זמן ומאמץ כדי שהחיים המשותפים בישראל יהפכו להיות עוד פחות נסבלים. אלא שעדיין לא שמעתי על ישיבה שנאלצה לשנות את שמה, או את שם המסכת שלומדים בה.

ב - בירושלים, זה לא סוד, חיים זה לצד זה אזרחים יהודים ולא יהודים. דתיים ולא דתיים. חרדים ולא חרדים. בשכונותיו של הציבור החרדי יש בית מדרש, כולל או תלמוד תורה כמעט בכל קרן רחוב. לציבור הלא חרדי, שגם לו יש זכות לחיות בעיר הזאת, יש מעט מאוד "בתי מדרש" בהם עוסקים ומתפלפלים בתרבות וברוח שחשובות לאותו ציבור. בנוגע לאמנויות הבמה, מדובר במקומות ספורים, שמרוכזים בשכונות החילוניות של העיר ולא אמורים להפריע לאיש. לעשות להם את המוות, הוא מהלך מסוכן לעתיד העיר. ובקיצור, גם אם היה שם עירום, בהצגה ההיא שבה לא היה עירום, לא היתה שום הצדקה להטרדה ולהטרלה.
אני יודע שבלב חלק מהקוראים מתבשלות ברגעים אלו המילים: "אבל למה אתה לא אומר שום דבר על עיריית תל אביב, ועל כך שהיא אוסרת על תפילה יהודית במרחב"? . אז הנה אני אומר. אני מגנה את איסור התפילה הציבורית בתל אביב. עם או בלי הפרדה. אני מאמין שמי שעצם המילה "תפילה" מעוררת בו אנטגוניזם, חייב לשאול את עצמו האם הוא באמת הומניסט. ויותר מכך, העובדה שבשתי הערים הגדולות שלנו, לוקח לעצמו הרוב את הזכות למרר את חייו של המיעוט, להצר את צעדיו ולגרום לו לחוש לא רצוי, היא סיוט מסוכן לא רק לירושלים ולא רק לתל אביב, אלא לפרצופה של מדינת ישראל כולה. זוהי גם תזכורת למי שעדיין לא הבין, שחלק חשוב ועקרוני מתפקידה של דמוקרטיה הוא הגנה מפני עריצותו של הרוב.
ודבר נוסף, והוא מכוון לשר התרבות שלנו מר מיקי זוהר, ולכל שרי התרבות לדורותיהם. הגיע הזמן שהמשרד הזה יתחיל לחקוק על לוח לבו את העיקרון שהוא איננו עוסק בבידור ולא בהפגת מתחים. הוא עוסק בנכסי הרוח המקודשים לציבור רחב ויקר בישראל. באלו ששוקדים, מעמיקים ויוצרים; בצורך להנגיש את היצירה, ובזכות של הציבור הרחב לצרוך אותה. אי אפשר להתייחס לאמנות, לתורה או לתרבות רק מתוך שיקולי רווחיות מסחרית. גם מי שבלבו פנימה לא חושב שערך התיאטרון, האמנות הפלסטית או הקולנוע, יכול להיות שקול לערך לימוד התורה, חייב לנהוג כך מטעמים של כבוד הציבור. כל עוד הציבור החילוני בארץ ירגיש שערכיו מזולזלים רק מפני שהם לא נחשבים "דתיים", הוא עשוי להשתכנע שיש בפניו רק דרך אחת: לטפח קנאות חילונית פנאטית, ולדרוש לנקות את המרחבים שלו מכל סממן דתי. רק אז יתייחסו אליו ברצינות. כמו בתל אביב.