אחרי מותו של צביקה פיק, נזכרו כולם כמה גדול הוא היה. לפתע פתאום צצו ההוכחות לגאונותו וראיות נשלפו מבוידם השכחה. כולם טרחו להיזכר ולהזכיר לנו מי המציא את הפופ הישראלי, ומי עומד מאחורי ההלחנה המונומנטלית של שירי טשרניחובסקי, רטוש, אלכסנדר פן ונתן יונתן. ולצד הזיכרון, פרחה גם השכחה. שכחת הימים המבישים. בשנות ה-90 היתה סצינה של תוכניות "פריק שואו" שפרחו באולפני טלוויזיה ליליים. אלה היו ימים מכוערים להלל. צעירים שחצנים וריקים ישבו מאחורי שולחן המנחה והזמינו אורחים רק כדי לאמלל ולהשפיל אותם. רבים מהם היו אומללים ומושפלים ממילא. השד יודע מי החליט שנכון וראוי להצעיד באותה תהלוכה גם את המאסטרו. העובדה היא שרבים מדי הצטרפו לעדר שניסה להפוך את צביקה פיק לבדיחה.
זה נכון להתבייש קצת. זה נכון לבקש סליחה. בכל זאת חודש אלול. אבל לצד כל אלו, כדאי גם להבהיר שההחלטה להקטין ולהגחיך את פיק, היתה פוליטית ושקופה. היא היתה מהלך שגרתי ומוכר, ופיק לגמרי לא לבד. יום אחד אמן מתוודה שהוא ציוני. שהוא פטריוט. שהוא מחבב דתיים או מתנחלים, את בגין או את צה"ל. ובן רגע, קמים אנשים וטוענים שהוא בעצם לא כמו שחשבנו. הוא לא אמן. הוא אף פעם לא היה. הוא התחרפן. פתאום אלתרמן הופך להיות חרזן, ולא משורר. אפריים קישון בדחן ולא סאטיריקן. אורי זוהר תכף יבין את הבלוף ויחזור לחוף מציצים, ונעמי שמר סופגת עלבונות, ומוצאת שערים נעולים במקומות ביתיים כמו צוותא. איכשהו, בשלב עתידי כלשהוא, לרוב אחרי מות, בלון השנאה מתפוצץ וכולם מודים בגדולתם של המוגחכים והמנודים. בשלב הזה, כולם מבינים עד כמה השנאה הפוליטית, כמו השוחד "מעוורת עיני חכמים, ומסלפת דברי צדיקים". כמה היא קטנה ועלובה. אני אומר את זה, כי אביב גפן עדיין צעיר ובריא, ואנחנו כחברה הרבה פחות הומוגנים מפעם. חבל שאביב לא לקח על עצמו את מלוא האחריות על דברים שאמר בעבר. חבל מאוד שהוא ניסה לגלגל את האחריות על "דרישות הקהל". אבל זה עדיין לא מצדיק את הניסיון לעשות לו צביקה פיק. אולי הפעם הישראליות עצמה תצליח להכשיל את זה. קצת למען אביב גפן עצמו. הרבה למעננו.
**
מאז שקראתי את "הספר האדום" של אסף ענברי, אני מוצא את עצמי מצטט ממנו, נזכר בו ונדרש אליו כמעט בכל שיחה. אני יודע שזה די קיצוני, וקשה לי להיזכר מתי קרה לי לאחרונה משהו דומה עם ספר. אבל יש לי תירוץ. זה לא רק שהספר מעולה, אלא שהוא גם משרטט תמונה שיש לה אינספור נקודות מגע רלוונטיות לחיים הישראליים המסוכסכים כאן ועכשיו. עבור מי שעדיין לא שמע על ספר החובה הזה, מדובר במעין רומאן היסטורי שגיבוריו הם מייסדי השמאל הציוני בישראל- טבנקין, יערי, ומשה סנה.
ענברי לא עושה הנחות לאישים שהוא חוקר. הוא מציג אותם כבני אדם, ובני אדם הם מין יצור שכזה שמסוגל להתעלות, לפרוש כנף, ולהתיז ניצוצות, ואז לשכוח לסגור את הרוכסן, להחליק על בננה וליפול על האף. בן אדם יכול להיות גיבור על טראגי והוא יכול להיות דמות סלאפסטיק מגוחכת. לא פשוט לעכל את האופן שבו הספר האדום מציג את דמויות המופת של התנועות הקיבוציות. ישבתי לפני כחודש באחד האולמות במכללת תל חי, כשמחבר הספר שוחח עליו עם ליאת רגב. בקהל ישבו חברי קיבוץ רבים. חלקם ממש כאבו. היו כמה שניגשו בסוף, ותבעו את עלבונם. אמרתי לענברי שאם הוא היה כותב דבר דומה, נניח על הרב קוק, אז היה סיכוי מסוים שלא כל הנעלבים היו בני 80 ומעלה. וזאת אולי הטרגדיה הגדולה של טבנקין ויערי.
בכל אופן, הספר האדום עושה סדר בכמה צדדים לא מספיק מטופלים בסיפור שלנו. מסתבר שמדינת ישראל לא הוקמה על ידי חילונים אלא על ידי דתל"שים. מסתבר שפיצוץ מלון קינג דיויד היה מתואם עם ההגנה. מסתבר גם שאם בן גוריון היה עקבי, אז התותח שירה על אלטלנה היה אמור להיות מכוון לכמה וכמה קיבוצים שגם הם הצטיידו בכמויות של נשק לא כשר. בין היתר, גרם לי הספר לחוש אהבה עזה לתקופה שאנחנו חיים בה. אם אתם מודאגים מהשיח האלים, מהמחלוקת המפלגת, ומהמילה הזאת "שיסוי"- שנשמעת כמו שם עברי לא מוצלח למלאכת גלגול הסושי – אנא מכם, קראו את הספר האדום. לא היה פה שמח לפני שנולדתם. לא היה פה ככ שמח גם לפני שיונתן גפן נולד. הוויכוחים של פעם היו אלימים פי כמה, מכוערים לא פחות והרעיון לשלול לגיטימציה מכל מי שחושב אחרת ממני, לא נולד אתמול.
***
-"תשמע", הוא אומר לי, "חזרנו עכשיו מביקור בדרום אמריקה. קרובי משפחה רחוקים. אל תשאל". אני מעביר את הישבן לקצה הכיסא. נדרך. אל תשאל, פירושו: תשאל, תשאל. הוא לא פטפטן גדול. בחיים לא ניגש אלי עם כזה "תשמע". אבל עכשיו, בירכתי בית הכנסת, הוא מספר על קרובי המשפחה שפגש. מתי שהוא הם התחרדו, אבל הם לא אשכנזים ולא ספרדים. הם חצי חצי. מצב בעייתי בעולם החרדי. אז עכשיו הם חיים בקהילה חרדית בחו"ל, ושייכים לקאסטה האבודה ביותר. תחתית הפירמידה. הם חוזרים בתשובה ולכן לעולם הם ישאפו להתקבל ולעולם לא יתקבלו. מצד שהם ליטאים הם בזים למחצית הספרדית שבזהותם. מצד שהם ספרדים, הם מבינים שאין להם צד. בשפה החרדית כל הלבטים האלה זורמים לשאלת השידוך הגדולה ואם זה לא היה טראגי, זה היה מן הסתם קורע מצחוק. וזה המצב שם: מציעים להם להתחתן רק עם חוזרים בתשובה מהקהילה. כשמציעים להם כלה מזרחית, הם נעלבים מכדי להחזיר טלפון. הרי יש להם ייחוס אשכנזי.
"אז שיתחתנו עם אשכנזים" אני אומר, כאילו שהיום הוא יום הנאיביות הבינלאומי.
בשלב הזה חלק מהמתפללים כבר עושים לנו "שא שא". והשכן מנמיך ווליום ולוחש לי שגם עם אשכנזים הם לא מוכנים להיפגש. ואל תשאל למה. כי הם יודעים שכל שידוך אשכנזי שיוצע להם יסבול, מן הסתם, מלקות כבדה כלשהיא. פיגור או נכות.
הבטתי בשכני לספסל המתפללים. הוא חוקר במקצועו, ואלמלא זאת היתה משפחה, יכול להיות שהוא היה נהנה שם מההצצה האנתרופולוגית. אבל אלו הם יהודים וזוהי משפחה ולכן הוא תיאר את הדברים בכעס וקצת מיאוס. ובכן אי שם, בעשור השלישי של המאה ה 21, חיה קהילה יהודית קטנה במצב כלכלי לא רע בכלל, אך במצוקה שמאיימת להחריב אותה מבפנים. חייהם החיצוניים עמוסים קידמה וטכנולוגיה, ובתיהם חכמים, מאובזרים ועתירי ויי-פיי, אבל בעניינים החשובים להם ביותר הם תקועים בפלונטר ללא מוצא שמאלץ את צעיריהם למצוא בני ובנות זוג אך ורק בתוך מסגרת שבטית מצומצמת, מחניקה ומאיימת גנטית. כשתופעות כאלו התרחשו בעבר, היו לכך הסברים כמו מלחמות, רעב או מלכות רשעה. היום, זה קורה בעיקר בגלל אותו סבך אקסקלוסיבי של שנאה והתנשאות. ולא. אל תגידו לעצמכם "טוב, אלה חרדים" אותו סבך עצמו, באותה טמפרטורה, עלול להתחולל גם כאן אצלנו מתחת לאף, בשיח שבטי שמתחיל מויכוח ומגיע בן רגע למשטמה עזה.