היינו בחו"ל לרגל חגיגת עשור לנישואינו. כן כן, עבורנו- אנשי פרק ב', הנישאים בשנית, החוזרים אל זירת התאונה, קיראו לנו כטוב בעיניכם- עשר שנות נישואים הם חתיכת ניצחון שראוי לחגוג אותו. לנסיעה לקחתי אתי את הספר החדש [והמומלץ!!] של חיים שפירא על סטטיסטיקה והסתברות. חינני מצדי. אתם יודעים טוב מאוד מה אומרת הסטטיסטיקה, יימח שמה, על הסיכויים של חורבן בית ראשון להפוך בסך הכל לקדימון של חורבן בית שני. והנה דווקא שם, בשעה מאוחרת ובפינה קסומה ומפנקת של הטבע האיטלקי – קפצה לי הודעה למכשיר. כבר שנים שאני נעזר במשקפי קריאה, אבל נדמה היה לי שכתוב שם כאילו איזושהי נבחרת ישראלית מובילה על ברזיל, ועוד בכדורגל!!
קפצתי מהמיטה. את הדקות שנותרו למשחק הזה הייתי חייב לראות במו עיניי. הסיכויים היו נגדי. הוויי פיי המקומי היה על הפנים, והיכולות הטכנולוגיות שלי הן לא משהו לקחת לאי בודד, אבל שוועתי עלתה השמיימה ועל מסך המחשב ראיתי, כה יתן לי אלהים וכה יוסיף, שחקנים בכחול לבן בסוף הארכה, מוליכים 3-2 על ברזיל. מחמיצים שני פנדלים, אבל מי סופר? ואז בדקות האחרונות, לא מתגוננים אלא תוקפים. ובעיקר חוגגים את שריקת הסיום, בידיעה ברורה שהם נצחו בצדק. פוקס לא קרה לנו, פח פנדל לא הבקענו.
וכמו ישראלים רבים, בעיקר ממין זכר אבל לא רק, התמלאתי עד להתפקע ברגשות והרהורים עמוקים שלא את כולם ניתן לבטא. כדורגל הוא נקודת כאב ישראלית ישנה. כדורגל הוא נוף הילדות שלנו, וענף הספורט האהוב והפופולרי ביותר מ-48 ועד היום. מצד שני מדובר בספק אכזבות אינסופי. אוהדים ישראלים יודעים שדקות אחרונות הן המועד שבו אנחנו נופלים. שמשחקים מכריעים, ו"מאני טיים" הם כינויי חיבה לשדות קטל שבסופן יורדים בחורינו מהדשא ללא תואר וללא הדר. שוב ושוב שאלנו את עצמנו, חובבי כדורגל מאפירי שיער, לאן נעלמות התכונות הישראליות כשזה מגיע למשחק הזה. איפה היצירתיות? לאן נעלמו הממזריות והחוצפה?! היכולת להתעלות כשצריך??... ונכון שעד לפני כמה ימים אף אחד לא שמע את המילה "מונדיאליטו", ואת שמות השחקנים הצעירים ההם אני עוד צריך ללמוד. אבל איך אפשר שלא לאהוב שחקן ישראלי שעושה ברזיל לברזילאים, ואחר כך מול המצלמות, מקדיש את שמחתו לישראל העצובה, ולמשפחות החללים.
הרגע הזה, במוצאי שבת, שבו הכל התחבר פתאום, נגע ברגשות ששורשיהם קדומים בהרבה מתאריכי הלידה של השחקנים המופלאים האלה. ובעוד אחד: דור השחקנים האלה, הוא הדור המושמץ בתולדותינו, ומה לא אמרנו בגנותו. אבל תראו אותם. ואני יודע שבין חבריי הדתיים יש לא מעט שמסרבים בתוקף לחגוג הישגים שכרוכים בהפרה של הלכות השבת, או של הלכות הצניעות [ע"ע נועה קירל]. אבל היכולת לחיות את הפרדוכס ואת הסתירה היא בדיוק תמצית החוויה הישראלית, והיא דורשת מידה של גמישות נפשית, ולא מעט אירוניה, מיומנויות שאני לא בטוח אם מישהו עדיין מלמד.
***
הסרט החדש על חייה ומותה של ענבל פרלמוטר [ענבל פרלמוטר – אם זה נגמר] מועך את הלב. לא רק כי זה מה שעושות טרגדיות, אלא גם בגלל שכולנו מספרים לעצמנו גרסה כלשהיא של האגדה העתיקה על פאר מותם המוקדם מדי של אמני רוק רבים מדי. לא פעם האגדה ההיא, רומנטית במובן הרע של המילה, גם תומכת בהצגתם כאלילים. אחרי הכל, הרוקנ'רול פרח בעולם המערבי. וגם אם באותה עת הנצרות כבר עברה חילון עמוק, הסיפור המכונן עדיין עוסק בהאלהת מותו של עלם צעיר, ואולי של הנעורים עצמם, תמיד רוחניים ומרדניים. מותן של דמויות כמו ג'יימס דין ואלביס פרסלי גרר כבר אז אינספור שמועות שהתכתבו עם אמונות עתיקות, ולא פעם היה צורך לשמור על הקבר מפני מעריצים. אבל התחקיר המעמיק והטיפול האוהב של צמד היוצרות – אביגיל שפרבר ושרון לוזון- לא משאיר שום מקום לקיטש של המוות. אנשים, ובעיקר נשים, שהתעקשו לשתוק במשך כל השנים, סוף כל סוף מדברות ומספרות. הם אהבו את ענבל. חלקם העריצו. והם ליוו ותמכו, ובאמת שהלוואי ולכל אחד מאיתנו היו חברים שהיו עוטפים אותנו ככה. רק בתמונת הסיום נחשפים הפנים של כולם, ואין שם שמץ של הילה אגדית או קתרזיס, כולם יושבים בפנים נפולות, קודרים ונוגים כאילו רק אתמול זה קרה, ואישה צעירה ואהובה, מעיין מים חיים של יצירה ובור של משאלת מוות, התנגשה בקיר ההוא.
ובאיזה אופן מזוקק דווקא המבט הנוקב הזה, החף מכל הערצה של המוות, אומר גם משהו יפה על החיים. ועל חברות. יקח לי קצת זמן, אבל כשאהיה מסוגל לשמוע שוב את "עד העונג הבא" נדמה לי שאוהב אותו יותר.
**
אני לא זוכר מתי התחלנו לראות דוקומנטרי. או להבדיל בין סרטים לבין החיים עצמם. אנשים מהדור שלי נוטים להתגעגע לקולנוע של פעם. מיותר לציין שגעגועים הם מקור מידע מפוקפק מאין כמוהו, אבל נזדרז ונאמר שרק מעטים יטענו שהסרטים של פעם היו פשוט טובים יותר. שטויות. מתגעגעים לימים שבהם אמא נתנה חצי לירה שהספיקה לכרטיסים לך ולאחיך וגם לשתי מנות פלאפל ושתיה. אחרים מהללים את הגישה המעודנת של הסרטים הישנים שבהם היו פחות ניבולי פה, וכשמישהו היה יורה באקדח, אז מישהו אחר היה נופל, וזהו. כמו בתיאטרון. בלי תקריבי זוועה בהילוך איטי ובלי שפריצים של קטשופ. חלק לא מבוטל מבני דורי, מתגעגע אפילו לפרחחים שהיו מגלגלים בקבוקים במורד האולם, צועקים על המקרין [שהם קראו לו "סרטן!!" שכה אחיה], מעשנים והולכים מכות, והכל במהלך הסרט. אני באופן אישי זוכר לטובה את הרגעים שאחרי. עם תום ההצגה היומית נחתו עלינו תמיד שתי הפתעות: אחת מהן היתה העובדה הפשוטה שעדיין אור בחוץ. זה היה הלם קטן ונעים. ההפתעה השנייה היתה כרוכה בפער הבלתי נסלח שבין הכניסה החגיגית לאולם - שטיחים ומראות, קטיפה ותפארת – לבין היציאה העלובה במבואות האחוריים – בלטות שבורות וריח שתן. חוויה שתמיד האמנתי שהיא מימוש המשפט החכם "דע מניין באת ולאן אתה הולך". אבל אחרי כל הטלטלה הזאת, משהו מהסרט עוד ליווה אותנו אל החיים שהמתינו לנו בחוץ.
אני כבר לא רואה את זה היום. אחרי סרטים מוסיקליים היו זוגות שרקדו בדרך החוצה ועוד קצת. לא מעטים ניסו לחקות משפט מוצלח. ביציאה מסרטי הקראטה של ברוס-לי, צעירים היו אשכרה מנסים לבעוט בעמודים או לשבור ביד חשופה איזו בלטה שנקרתה על דרכם. מה שהסתיים לא פעם באופן מצער. באופן כללי היתה מין תחושה שכולנו רכבנו על אותם סוסים, שדדנו את אותה רכבת דואר [שהובילה כסף מלוכלך עבור אנשים רעים מאוד], הצלנו חבר טוב מחבל התלייה, והיינו חלק, או לפחות היינו יכולים להיות חלק, מתהילת העולם. למרות שהיה ברור לנו שבהוליווד אין שום רחוב בשם "יוספטל" ולאף אחד שם לא קוראים מושיקו. ותראו מה זה, דווקא סרט דוקומנטרי נוגה, ומאוד ישראלי, זרק אותי לכל הזכרונות האלה על סרט שיוצא איתך מהקולנוע.