כסאות "כתר" לבנים עמדו על מה שפעם היה דשא, ובלטו על רקע החצר המפוייחת. שני שולחנות התביישו בצד. פינת קפה, פירות הקיץ ועוגיות. קומץ קרובי משפחה חברות וחברים הגיעו אט אט, התחבקו בשתיקה, והשתדלו לדבר כמה שאפשר על החום. מישהו אפילו זרק מילה על טורניר הכדורגל. בינתיים. עד שלא יהיה מנוס מלדבר על הדבר שלשמו התכנסנו.
זה היה טקס שלא אשכח כל ימי חיי. טקס פרידה מבית. שלא תדעו. הבית הוא ביתם של כרמלה ואורי דן ז"ל, בקיבוץ ניר עוז. בבית הזה גדלו והתרוצצו ילדות וילדים ונכדים. נרקמו חברויות ושיחות וחיים. בבית הזה, לפני שנים, נפטר במפתיע דוד אורי – אמן, רכז ביטחון, איש חינוך נערץ- ששכב לנוח על הספה שאהב ולא קם. ואין אדם שהגיע ולא מלמל, או לפחות חשב, שאיזה מזל היה לו לאורי, שהקדים להסתלק ככה על הספה, ולא נגזר עליו לראות את היום המר. את הסוף הנורא של כרמלה, אשת נעוריו, ובזרועותיה נויה הנכדה המתוקה, אלופת העולם ב"הארי פוטר". בין היתר כרמלה היתה סוכנת זיכרון. אספנית עמלנית שאוספת הכל. כלים חקלאיים, כלי מטבח וצעצועים מהימים הראשונים של ההיסטוריה של ניר עוז. הכל היה לאפר, הספרייה העשירה, אינספור הציורים, התמונות ו... תסלחו לי- הפיצ'פקעס שעל הקירות. דבר לא נשאר.
לא היה צורך במצגת. המוצג השרוף עמד מולנו במלוא חורבנו. בני משפחה, שכנות וחברים, קמו איש איש בתורו כדי לדבר על הבית הזה. על בית בכלל. היו מי שדיברו בשם הבית. הלב הפתוח. הנעימות. העוגיות הלא-טעימות-בהחלט, שכרמלה נהגה להגיש. כי אין כמו יושר אמיתי וזקוף, כדי לשחרר צחקוק קטן ואנחה. הבית הקיבוצי הפשוט והטוב הזה ששרידיו השרופים והמבוקעים עמדו מולנו לאורך הטקס, ייהרס בקרוב. ייהרסו גם שאר המבנים שכבר אי אפשר להציל, ובמקומם יבנו בתים חדשים שיתמלאו חיים ותקווה, וצחוק ילדים, וזיכרון ושכחה. וכשסיימנו עם המילים והדמעות, עברנו כולנו בין ההריסות. הנה כאן היה המטבח. והערימה הזאת היא מה שנשאר מהספרים. ובדיוק כאן גילו אותן, אחרי שבועיים בהם חשבנו שגם הן נחטפו. ואנשים העירו בלחש שזה מרגיש כמו הטיולים האלה שהם עשו בפולין, או בעקבות שרידי קהילות בגולה, עם המדריך שמצביע על מה שהיה פעם מזוזה. מאפייה. או בית כנסת. והנה תראו!! צמח היהודי הנודד הצליח להבקיע לעצמו דרך ולהושיט כמה ענפים סגולים רעננים מתחת לחתיכת הגג שנפלה עליו מפוחמת. ואפילו הגרניום, שהוא קצת פחות יהודי, מבצבץ בירוק רענן, וניגשנו לחתוך ייחורים ולחלק לכל מי שרוצה לגדל דורות חדשים של העציצים של כרמלה. ואני מתפלל ומאמין בכל לבי שהבתים החדשים ההם יהיו רבים יותר, ורחבים יותר, ומאוכלסים הרבה יותר. ושהם יבהירו את ההבדל הגדול. כי שם בגלות אחרי ששרפו, וטבחו ואנסו, נאלצו היהודים ששרדו את הפוגרום, לאסוף את עצמם ולנדוד לתחנה הבאה. ואילו הפעם, המשימה הישראלית היא שכולם יחזרו הביתה, ושמי שייאלץ לארוז מזוודה ולנדוד הלאה, הם מי שישרוד מבין הרוצחים.
**
במהלך הטקס קמה חנה'לה והביעה תקווה שהיא תצליח לומר את כל מה שיש לה. היא לא צעירונת, חנה, אבל היא בחרה לספר שכשהיא הגיעה לגיל 18 ועמדה לעזוב את הבית, לקחה אותה אמא שלה ואמרה לה: חנה'לה, לאן שהחיים לא יגלגלו אותך, תמיד תזכרי שכאן יש לך בית. לכאן תמיד תוכלי לחזור, בלי לדפוק בדלת.
ואז היא הרימה מבט אל הקהל הדומע שלא היה זקוק למילה אחת נוספת של הסבר. היא פנתה בעיקר לצעירים, בינם גם מי שחזרה מהשבי בעזה. אתם בטח שואלים את עצמכם איפה הבית שלכם, ואני רוצה לומר בשם הקיבוץ, שכל הקיבוץ הוא הבית שלכם. בכל מקום הטבעתם חותם, השארתם זיכרון, וכל מקום הוא הבית שלכם. כך אמרה, ואין לי מושג אם זה כל מה שחנה'לה התכוונה להגיד, ואם אכן הצליחה לומר הכל. אבל המילים הללו והנימה הזאת הן בדיוק, אבל בדיוק, מה שאנחנו לא מצליחים לשמוע מאף אחד ממנהיגי המדינה הזאת. המתים מתו. הבית עלה באש. החטופים עדיין לא שבו. האם אני יכול להציע את עזרתי?
היי אתם שם. הרי כולכם רוצים להיות מנהיגים, ומאמינים שנולדתם להיות מנהיגים. מה דעתכם להתחיל לומר למשפחות שבפגישה הבאה אתם מבקשים לשמוע נציגים מאתגרים. לעומתיים. כאלה ששואלים שאלות קשות וכואבות. היי אתם שם, מה דעתכם לטלפן לחנה מקיבוץ ניר עוז, ולבקש שיעור פרטי במנהיגות?
**
אחד הפרקים החשובים בתולדות התרבות הישראלית, היה ההתפכחות הכואבת מהחלום הרוסי. רוסיה מעולם לא שלטה בארץ ישראל, אבל הדור הראשון לישראליות הביט בהערצה לעבר רוסיה. עם או בלי קשר לחזון הסוציאליסטי, כל מה שמבטיח עתיד יפה ומתוקן לאדם ולאנושות, היה אמור לבקוע מרוסיה, לדבר רוסית, לשתות תה מהסמובר ולנגן על בללאיקה. מכיוון שרבים האמינו שממוסקבה תצא תורה, ישראל גידלה שפם רוסי, לבשה חולצה רוסית רקומה, ושרה שירים ישראליים שבהם משום מה לנערה קראו קטיושק'ה, או לושינקה, והאהוב שלה, זהוב התלתלים, נראה לאחרונה למרגלות אלון נישא, או במי הדנייפר, וכמעט אף פעם לא בחדרה.
זה לא קרה ביום אחד, אבל האכזבה היתה מרה. עם או בלי קשר לקריסת החזון הקומוניסטי, התברר שרוסיה היא לאו דווקא מולדת האנושיות והאחווה. עוד ועוד שפמים גולחו בזעף, ישראל הפסיקה לשיר בסגנון הרוסי, וגם הר'יש המתגלגלת שהיתה תקן להשמעה ושידור ברדיו, נזרקה לאלף עזאזל, והוחלפה בדבר הקלוש והבלוע הזה שאנחנו משמיעים כשאנחנו מתכוונים לבטא את האות ר'יש.
אני חושב שממש בימים אלו הדור שלי עובר שבר דומה לגבי הרוקנ'רול. החזון של שנות ה-60 אף פעם לא היה רק מוסיקה. הוא היה הרעיון שאי אפשר לעמוד בפני קסמו, ושאיפשר לך להרגיש הכי צודק, הכי צעיר, וגם הכי מגניב וכיפי בעולם. בימים בהם הקירות היו מכוסים בפוסטרים של זמרים ארוכי שיער שהחזיקו גיטרות בשלל תנוחות, אנחנו אשכרה האמנו שהם טובים יותר. יפים וטהורים יותר. צעירים הגדירו את עצמם לפי שם הלהקה שהיה כתוב בכתב יד קטן על המדבקה של הקסטה. מביני העניין לא הסתפקו בלהיטים הנדושים שנשחקו ברדיו. החומרים המשובחים באמת עברו מיד ליד, ונטרקו לתוך מכשירי רדיוטייפ שצעירים ישראלים בשנות ה 70-80 הקשיבו להם עצומי עיניים ובחרדת קודש. אני עצמי גידלתי שיער ארוך ושמרתי עליו במשך יותר מ 20 שנה. אפשר לומר שזה היה השפם של בני הדור שלי. וכן, אני חושב שרבים מחבריי היו מוכנים לעזוב הכל, אמא ואבא ושפה, רק כדי להתגלגל לנצח בדרכים עם להקה כמו פינק פלויד, לד זפלין, ה"מי" או "גרייטפול דד".
חלק גדול מהאמנים הנערצים של נעורינו מתגלים לאחרונה כאנטישמים זקנים, צבועים וטיפוסים די מחורבנים באופן כללי. הלואי וזה היה רק רוג'ר ווטרס. פסטיבלי מוזיקה חשובים הפכו להיות מוקדים של תמיכה בחמאס, ושנאת ישראל שהיא שנאת יהודים. מדובר בהתפכחות כואבת. מפח נפש שגובל בחילול של חוויות נעורים מכוננות. אומרים שאין שמחה כהתרת ספקות. אז אומרים. אני מוצא מעט מאוד שמחה בכך שפתאום לא בא לי לשמוע שום דבר של אריק קלפטון.