התגלגלו הדברים כך שלאחרונה אני נוסע לא מעט במוניות. זה נחמד, ופחות מעייף וכמעט תמיד יש סיפור. והנה, באיזה יום שישי בצהריים, הגיע נהג וותיק. הוא והמדינה מאותו מחזור. יש לי אח תאום, הוא אומר לי, ושנינו קיבלנו שמות של עולי הגרדום. כן כן. אחי מרדכי, על שם אלקחי. ואני דוב.
דוב גרונר, אמרתי לו. טוב, אז אתה יודע משהו. הוא אמר. "אתה מבין באיזה סוג של בית גדלתי" מפה לשם, הגענו לצומת פת, וחבורת נערים עטו על חלון המונית בניסיון למכור לנו דגלים. אני אוהב את זה שבירושלים ילדים חרדים עם פיאות מוכרים דגלי ישראל. התמונה הזאת זורקת אותי מייד למחוזות ה"זה כמו...". אבל אז אני מוותר. זה באמת לא כמו שום דבר אחר שאני מכיר. ככה זה בירושלים, וכך אני אוהב את העיר המשוגעת הזאת.
אבל דוב על שם דוב גרונר התחיל לצעוק. לא בגלל שהם חרדים. בכלל לא עליהם. מה דגלים. מה יש לחגוג מה? הוא גער. ספק בילדים, ספק בי. אולי בעצמו. את כל המאה ועשרים הייתי שולח הביתה. עכשיו. והכל מחדש. נקי.
תירגע דוב אמרתי לו, בסוף עוד נעשה תאונה. אבל גם אני, כששואלים אותי איך הייתי רוצה לראות השנה את יום העצמאות, אני לא כל כך מצליח להתייחס לפרטי הפרטים של אירוע המשואות, הזיקוקין או חידון התנ"ך. דבר אחד בלבד אני יודע בוודאות, ביום העצמאות השנה, הייתי רוצה שישראל תכריז על עצמאותה, ושמייד לאחר מכן נתחיל להקים אותה מחדש. אתחול מערכת. ריסטארט. אם יש דבר שלמדנו על עצמנו בשנה היוקדת הזאת, הרי שדי ברור לנו שצמחה כאן ישראליות נפלאה. יש כאן את האוכל הכי טעים בעולם, מוסיקה, והומור ומשפחתיות וחברים. ויש חומר אנושי משובח, תוצרת הארץ, שמגיעה לו מדינה ושאפילו מתחשק להקים איתו מדינה. ויש כאן תרבות פוליטית איומה ונוראה. מחורבנת ממש. לא למדנו לגדל מנהיגים, ואפילו לבחור נכון אנחנו מתקשים. רבים מדי מצביעים נגד ולא בעד. מתייחסים למפלגה כמו למועדון כדורגל. רבבות מצביעים, אנשים טובים ויקרים, לא מביאים בחשבון שיקולים של כשירות ויכולת ביצוע. מבחינתם תפקידו של הנבחר, הוא להגיד את המשהו הזה שיגרום להם למצמץ בהנאה "וויי ווי איך הוא הכניס להם". וה"להם" הזה, איכשהו, הם תמיד ישראלים.
להכריז עצמאות. ולהקים את המדינה מחדש. לחדש נדרים כמו זוג שחוזר ומתחתן אחרי עשרות שנות נישואין. מתוך מבט מפוכח וניסיון שהצטבר. מתוך אהבה בוגרת. עצמאות עכשיו.
**
"ברל" הוא שמם של שני כרכים שכתבה אניטה שפירא על ברל כצנלסון. מזמן לא שמעתי מישהו מצטט את ברל, אבל אפשר לומר שאלמלא נפטר בטרם עת, סביר שהוא היה עומד לצדו של בן גוריון במעמד ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. אולי אפילו מתכבד באיזו שורה חגיגית, וגונב את ההצגה. הספר נפל לידי, פשוטו כמשמעו, לפני מספר חודשים. היה זה בימים לא חשבתי שאצליח עוד לקרוא, אבל מישהו בשכונה הוציא אותם מביתו והניח על הספסל ההוא ליד הפח שעליו משאירים דברים. כמה ימים לפני כן שוחחנו על כך שקיבוץ בארי נקרא על שמו של ברל, ומה הוא היה אומר על מה שקרה, וזהו. העוכרת עברה שם, ואי אפשר היה להשאיר את הספרים בחוץ. היא תמיד מתלוצצת שגם אותי היא אספה מצידי הדרך. נו טוב. הצצתי ונשאבתי פנימה.
המעקב אחרי דמותו של ברל – איש חזון אמיתי, אב רוחני, וכנראה המנהיג הראשון של המרכז הפוליטי בישראל – מאפשר הצצה לרגעים היסטוריים, מנקודת המבט של האנשים שעשו אותם. רבים מהם, כמו ברל, היו ענקים נמוכי קומה. הספר לימד אותי למשל, שמאורעות הדמים ששטפו את ארץ ישראל בשנות ה-20, הביאו את יהדות ארה"ב לראשונה אי פעם, להשמיע קול, ולהפגין ערבות יהודית. זה קרה לפני מאה שנה פחות או יותר. רוצחים ערבים שטופי שנאה, יצאו לטבוח ביהודים יחפים וחסרי הגנה. הם עשו זאת מן הסתם מתוך התנגדות לקולוניאליזם האירופי, אמרתי לעצמי בסרקאזם מר. שליחים מארץ ישראל, גם כאלה שבאופן עקרוני סירבו לדבר יידיש, מיהרו ליצור קשר עם יהדות העולם. חלק מן האנשים שפגשו בניו יורק הם הכירו עוד מהעיירה.
וכן, כמה סימלי, היתה זאת הפעם הראשונה שבה יהדות ארה"ב, הרימה את עיניה מהדאגות הפנימיות, ובעיקר מן התשוקה לשבור את השיא העולמי בהגשמת החלום האמריקאי, ולא הסתפקה הפעם בכמה דולרים לקופת הקרן הקיימת, אלא נקטה עמדה והזיזה הרים. בין אותם מנהיגי קהילות היו מן הסתם גם כמה מאבות אבותיהם של אלו, שבימים אלו נאבקים למען עזה של סינוואר ואיראן.
ככל שהספר התקדם לימי השואה, הקריאה שלי נעשתה דרוכה וחוששת. לא היה לי מושג על מה שהתרחש בישראל באותם ימים. במערכת החינוך ספגנו כותרות חגיגיות כמו "משואה לתקומה", "גטו וילנא", או "וועדת ואנזה" אבל לא היה לנו מושג כמה זמן לקח למידע לעבור ולחשוף את הזוועות. על מה התווכחו ברחוב, ומה כתבו העיתונים. ורק כשקראתי בביוגרפיה על ברל, שהיא גם סיפור הארץ הזאת בטרם מדינה, למדתי שדבר אחד לא השתנה. קללת הפוליטיקה הקטנה. בזמן שבאירופה התחוללה שואה וקהילות שלמות נכחדו והיו לאפר, בזמן שכוחות הנאצים עשו את דרכם לכאן, אצלנו בישראל התקוטטו עסקנים על דקדוקי עניות פורמליים. ברל היה מהיחידים שהבינו כמה זה מגוחך לנופף בהבלים עקרוניים ולהתפצל כאילו אין מחר. לקרוא את הפרק הזה היה פגישה מוזרה עם קללה עתיקה ומסתורית.
**
יום השואה השבוע לווה כולו בשאלה האם אפשר להשוות. האם זה לגיטימי, והאם בכלל סביר? גם ראש הממשלה נתניהו, בחר לציין בנאומו המרכזי, שאסון השואה היה כמו אלפי שבעה באוקטובר. ההבדלים ברורים, אבל גם מקווי הדמיון אין טעם להתעלם. במבט היסטורי, אם רוצים להצביע על מספרים גדולים וצירי זמן, מובן ששני המקרים שונים לגמרי ואין מה להשוות. מצד שני, כששוחחתי עם מטפלים שעבדו מול ניצולים מיישובי העוטף, הם אמרו שפגשו שם בקליניקה, מצבים שקודם לכן היכרנו אך ורק מניצולי שואה.
באחת השבתות הגיעו לבית הכנסת שלנו זוג צעיר עם תינוקת בעגלה וביקשו לברך את ברכת הגומל. זה היה יותר מחודש אחרי האסון, והם עדיין התקשו לאסוף את עצמם ולומר את מילות הברכה. התלוויתי אליהם בסיום התפילה, והם סיפרו לי שהם גרים בירושלים, אבל בשמחת תורה הם היו אצל ההורים שלה באחד מיישובי העוטף. "12 שעות" – היא אומרת "12 שעות החזקתי יד אחת חזקה על ידית הממ"ד, עד זוב דם. וביד שנייה ניסיתי להשתיק את התינוקת". אני מקווה מאוד שבחודשים שחלפו מאז הם כבר פחות רועדים, אבל התיאור הזה שהם נתנו, שתים עשרה השעות האיומות הללו, לא נותן לי מנוח. אז אולי בפרספקטיבה של ההיסטוריון אין מה להשוות, אבל מאחורי דלתות ממ"ד עם מגנטים ותצלומים עליזים, ועל מדשאות בין הבתים, התרחשו חוויות אישיות שאין לנו בעברית כל דרך אחרת לתאר אותן. אין לנו גם דרך לברוח מההכרה בכך שמדינת ישראל בשנתה ה 76 הפרה את שבועת "לא עוד". שבועה שישראל החדשה, זאת שאו טו טו תקום, תשמור עליה מכל משמר.