אני ירושלמי, בערך

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שבת, 12 מאי, 2018
באמצע ימי הצנע והמחסור שחנקו את ירושלים היהודית, הגיע טנדר בריטי אל פתח ביתה של אסתר לוי. מתא הנהג קפץ חייל במדי צבא הוד מלכותה, שצבע עורו ועיניו הסגירו את העובדה שאין לו שורשים עמוקים במיוחד בתרבות האנגלית. החייל ניגש בזריזות לארגז האחורי של הטנדר, ועל הדרך קרא לבני משפחת לוי להגיע לטנדר. אני מניח שהוא שרק להם. 
החייל הזה, אברהם שמו, היה אחד האחים במשפחה הירושלמית בת תשעת הילדים. אחיו הגדולים כבר חיכו לו בחברת ילדיהם שלהם, נכדיה של אסתר. האחים הקטנים היו עדיין זאטוטים, אבל כבר יתומים מדופלמים מאב. כולם חיכו לביקור הזה של בן המשפחה, ולא רק בגלל הגעגועים. משפחת לוי, כמו כל הירושלמים, היתה רעבה. באופן טבעי, מרבית הדאגה הופנתה במיוחד לילדים ששכחו - או לא ידעו בכלל - מה הטעם של ביצה טרייה, בננה או חלב אמיתי. 
לכולם נמאס. מהקיצוב. מאבקת החלב ומאבקת הביצים. מאי הידיעה ומהעתיד הלא מעודד. ובעיקר מהחוביזה שצמחה בצידי הדרכים, ושאפשר היה - ברגעי מחסור קיצוניים - ליצור ממנה קציצות שהזכירו איכשהו קציצות תרד גרועות במיוחד. מי היה מאמין שיום יבוא וגם החוביזה, כמו כל דבר בירושלים, תהפוך להיות מיתולוגית.
 
כשאברהם התעסק בפתיחה האיטית של כיסוי הברזנט, כולם עמדו בשקט וכססו ציפורניים. אני כמובן לא הייתי שם. איך יכולתי להיות שם, אם נולדתי 15 שנים מאוחר יותר? אבל את התמונה הזאת אני מכיר כאילו עמדתי שם בין כל ילדי המשפחה, כססתי ציפורניים, פנטזתי וחיכיתי שדוד אברהם יסיים סוף־סוף למתוח לכולנו את העצבים ויפתח את הברזנט. 
וכשהוא סיים סוף־סוף, והסיט את היריעה הצידה במחווה תיאטרלית של אלף לילה ולילה, גם אני שחררתי "וואו" ו"יא אללה" יחד עם כל המשפחה, ולא ידעתי את נפשי. טנדר הפלאים של דוד אברהם הכיל שפע בלתי נתפס של גבינות, שימורים, חלבה, חמאה, נקניקים, סוכר, שמן, שוקולד וקמח, וגם כמה פאקטים של סיגריות. 
 
"אבל אברהם", שאלו אותו, "מה פתאום סיגריות? אף אחד במשפחה לא מעשן". ואברהם גיחך ואמר להם שהם אולי לא מעשנים, אבל מי שכן מעשן יסכים לתת להם כיכר לחם עבור סיגריה. "הסיגריות", הסביר, "הן המטבע הקשה ביותר בכל הטנדר הזה". 
אבא שלי, שהיה אז נער בן 11 או 12, תיאר באוזניי את הרגע הזה כל כך הרבה פעמים. אז אמנם אין לי מושג מאיזה דגם היה הטנדר ואיך הוא היה נראה מלפנים, אבל את הצד שמאחור אני מכיר כל כך טוב, שאני יכול לשרטט איפה בדיוק עמדו כיכרות החלבה ואילו סוגים של נקניק רבצו שם. 
שום תיאור ספרותי או קולנועי של חשיפת אוצרות דרמטית שנתקלתי בו בחיי לא מתחיל להתקרב לסיפור הילדות המשפחתי הזה. לא "אי המטמון", לא "אינדיאנה ג'ונס" ולא "שודדי הקאריביים" מתחו את חוטי הדמיון שלי כמו הרגע ההוא עם דוד אברהם והברזנט. ושפע המטעמים שליוו את אבי ואת משפחתו כל חייהם. 
נדמה לי שזה הרגע שבו החליטה המשפחה שלי, קולקטיבית, שהמזל יכול לעבוד גם לטובתה. ולמרות שרוב הדמויות בסיפור כבר אינן בין החיים, התמונה והסיפור וסערת הרגשות ואסירות התודה שפרצו בעקבותיה עברו בירושה לכל בני השבט.
אני מכיר אנשים שירשו ממשפחתם דונמים על גבי דונמים של אדמות שוות ביותר. אנחנו ירשנו סיפור ירושלמי שמלווה את הנכדים והנינים של סבתא אסתר. יש ביניהם קיבוצניקים, בת־ימים, ניו־יורקים עם מבטא, מתנחלים, אנשי עסקים בפנמה ובקוסטה ריקה, אבל לכולנו יש זיכרונות מהעיר העתיקה, ממאה שערים ומאוהל משה ועמוק בלב כולנו ירושלמים.

רחוב באר שבע בירושלים. חוץ ממני, כל הנוכחים בבית הכנסת היו קשישים חביבים // צילומים: מרים צחי
במקור אני מבת ים. לא משנה כמה פעמים אחזור ואספר את זה, מישהו בסביבה יגיב בתדהמה. "איך בת ים? אתה הכי ירושלמי". אז עם השנים סיגלתי לעצמי את המשפט: "ילדותי הירושלמית עברה עלי בבת ים".
כמו כל הבת־ימים בתקופתי, גם אני נולדתי בבית החולים דג'אני ביפו. גרנו בשכונת רמת יוסף מוקפת החולות, ברחוב שאז קראו לו "האשל". בכניסה אחרת של הבלוק גדל ברי סחרוף, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים. אז אני מניח שחטפתי מכות גם ממנו, או שאני סתם משתעשע באפשרות הזאת, מכיוון שאני כל כך אוהב אותו ואת מה שהוא עושה. 
אמא שלי אהבה לפטפט במכולת עם נדיה, אלמנתו של אלי כהן. מדי פעם קנינו עיתון אצל האבא של אריה דרעי. וכולם אהבו ללחוש שאנחנו לא סתם שכונה, עובדה: בבניין הגבוה שבקצה הרחוב מתגוררת רבקה זהר, שהיתה אז כוכבת על. 
אבל אצלנו בבית היה ברור שעם כל הכבוד לבת ים, הסיפור האמיתי מתרחש בירושלים. בימי שישי בצהריים, כשהיינו הולכים כמו כולם לחוף הסלע, אבא היה כמעט מתגאה שהוא "היחיד בסביבה שלא יודע לשחות", כמו שצריך.
לפעמים אני חושב שזאת אולי התכונה הכי ירושלמית, להתגאות גם בחסרונות. בעיקר אם הם חסרונות מהסוג שמעיד על ירושלמיות אסלית. ירושלמים אמיתיים לא ידעו לשחות. חלק מבני המשפחה שלי ממש התקוממו בשנים שבהן השחיין האולימפי הבולט של ישראל היה הירושלמי מיקי חליקה. זה לא התקבל על דעתם, ונראה להם כמעט כמו חילול הקודש או משהו. 
ירושלמים שהולכים עם זה רחוק מדי מסוגלים אפילו להתגאות בכך שהם לא יודעים לרכוב על אופניים. ממש הצחיק אותי לקרוא שארמסטרונג התאכזב ממספר הירושלמים שהגיעו לעודד את הרוכבים במרוץ ג'ירו ד'איטליה. אתה לא מכיר ירושלמים, יא זלאמה, תגיד תודה שמישהו הגיע.

חצרות בירושלים. על כל מעשייה שהוצאתי, הרווחתי חדשות
מבת ים התגלגלנו לקריית אונו, ובעקבות השירות בנח"ל ביליתי כעשור מחיי הבוגרים בקיבוץ, כך שהייתי כבר בערך בן 29 כשהפכתי באמת לירושלמי. 
עד אז הייתי קיבוצניק בחופשת לימודים באוניברסיטה העברית. חופשה שממנה כבר לא אחזור למשק. עדיין החזקתי אז רעמת תלתלים, ועל הבגדים שלי היה רקום "ח' 8" (מספר הכביסה שלי במכבסה של קיבוץ בית רימון), וכמו רוב הסטודנטים בעיר באותם ימים, גם אני גרתי בנחלאות. 
אבל בניגוד ליתר - שהוקסמו בעיקר מהסמטאות, מהחלונות המסוגננים, מהקמרונות ומכל האוריינטליזם הזה - אני בעיקר נדהמתי לגלות שיש עוד אנשים בעולם שמדברים כמו אבא שלי. אנשים שדבריהם מתנגנים על אותה מנגינה, וששולפים את אותם ביטויים - שלפעמים הם מוזרים ולפעמים מצחיקים נורא. כולל הקללה "לאלף עזאזל", שעד אז הייתי בטוח שהיא המצאה בלעדית של המשפחה שלי.
פתאום, יום אחד, היה צורך בהחלפה של מדריך סיורים בנחלאות, ומישהו חשב שאני יכול להתאים. ההצעה בלבלה אותי לחלוטין. לא היה לי מושג ירוק מה אומרים שם, אבל משום מה לא יכולתי לסרב. לא הייתי מורה דרך, ולא יכולתי לומר מילה על הקשרים היסטוריים, על תאריכים או על מסמכים. אבל אף אחד ממילא לא רצה את כל אלו. ביקשו ממני סיור של סיפורים, ואלתרתי סיור בעקבות מספרי הסיפורים הגדולים - המפורסמים והאלמונים - של השכונה. 
ברחבה שמול מרכז ז'ראר בכר חיכתה לי קבוצה. הם היו מוועד העובדים של איזה בנק, או צוות מורים, או חברי מועדון גמלאים. אני כבר לא זוכר. בדרך לשם קיבלתי החלטות שמלוות אותי עד היום. החלטתי, למשל, שאת כל מה שאספר, אספר בגוף ראשון. עד היום אני לא חושב שאפשר לספר אחרת. רק בגוף ראשון. 
וכך, פתאום, שמעתי את עצמי מספר להם סיפורים של אבא שלי ושל הדודים, ואפילו של הסבתא אסתר. אבל על עצמי. חצוף שכמוני. עכשיו זה הייתי אני שנשלח להביא חצי בלוק קרח כבד. אני הוא שהבאתי את סיר החמין הלא נכון מהתנור. אני השתלשלתי בחבל של תשעה מטרים כדי לנקות את בור המים, ואני חליתי בצהבת ונאלצתי לראות את המרפא האורפלי הגדול הורג לי יונים על הבטן כדי לגרש את המחלה. אני כמובן הייתי גם הילד הרעב שעמד מול הברנזט של הטנדר, וחיכה שהדוד אברהם יסיר את הלוט מעל השפע הבלתי נתפס וייתן לי - רק לי! - לנעוץ את שיניי בחתיכת חלבה מתוקה. אוי לי אם היו יודעים איפה באמת גדלתי, וכמה זה קרוב לים.
הקבוצה עמדה מסביב והקשיבה. רק מעטים מתוכם כיווצו מבט, גירדו בראש וניסו לחשב איך יכול להיות שהסטודנט שעומד מולם זוכר כל כך טוב את ימי המנדט. ואז נפתח פתאום חלון מאחורי ראשי, ומתוכו הגיח ראשה של דודה מקומית. חשבתי שהיא הולכת להתלונן על הרעש ולהעיף אותנו לכל הרוחות, אבל היא פנתה לחברי הקבוצה ואמרה להם: "תקשיבו לו, הוא אמיתי. לא כמו החרטוואת האלה מיד בן צבי. אני זוכרת אותו מתרוצץ יחף בסמטאות, ככה קטן". 
אין לי מושג מאיפה הדודה הזאת גירדה את דבריה חסרי השחר. מעולם לא פגשתי אותה לפני כן. למותר לציין גם שמעולם לא התרוצצתי בשום סמטה. בטח שלא יחף. לא היו לנו סמטאות בקיבוץ, וגם לא בבת ים. סמטאות הן עניין ירושלמי מקומי. אבל מאותו רגע הפכתי להיות ירושלמי אותנטי עם תעודות. הדודה הזאת עשתה לי את הסיור. למען האמת היא גם שינתה את חיי.
12 שנים לאחר מכן המשכתי להוביל קבוצות מאותה רחבה שמול ז'ראר בכר אל סמטאות הסיפורים שלי. פעמיים ושלוש פעמים בשבוע, ולפעמים גם יותר. עצרתי לספר בפתח ביתו של הרב אריה לוין, במקום שפעם עמד בו התנור השכונתי, ומול המכולת של עזרא כיאלי, שהיה גדול מספרי הסיפורים והאלמוני שבהם, אפילו ותיקי שבט בנאי מודים בכך.
עם הזמן הסיפורים השתנו, התחלפו והתפתחו. ליקטתי סיפורים מזקני נחלאות שפגשתי בבתי כנסת קטנים, בחנויות מכולת, ובבתים שישבו בהם שבעה. הקשבתי לא רק לסיפורים, אלא גם לשפה המיוחדת ולמנגינה שהמוכשרים שבהם הפליגו אליה כשהתחילו לספר סיפור. 
אבל הסיפורים שאספתי היו בסך הכל חומרי גלם. תמיד מצאתי את עצמי מוסיף להם משהו ששמעתי מהמשפחה, ועוד משהו משלי, מהבוידם הסודי בנשמה, אחרת לא הייתי יכול לספר אותם. וככל שהרשיתי לעצמי מידה נדיבה יותר של יצירתיות, כך הם הפכו להיות אמיתיים יותר. 
רק אחרי שנים הבנתי שלא המצאתי כלום. כך, פחות או יותר, עבדו ציידי הסיפורים הגדולים של ירושלים, כמו יוסי בנאי, שייקה אופיר וז'אק כהן. הפלא הוא, שדווקא כשמתפרעים קצת עם הסיפור המקורי, מישהו מקומי יכול לעבור, לעצור לרגע ולומר משהו כמו "וואללה, בדיוק ככה היה". מה שגרם לי לא פעם למחשבות די משעשעות על הירושלמיות, שהיא תמיד הרבה יותר מסתם השתייכות גיאוגרפית.
בכלל, בכל פעם שטיילתי עם הקהל שלי, חלף על פנינו תושב מקומי שהתערב בתסריט. לירושלמים תמיד יש מה להגיד. הערה קטנה (לפעמים גם "אל תאמינו לאף מילה שלו"), או סיפור שנזכרו בו. כך קרה שעל כל מעשייה שהוצאתי מפי, הרווחתי בערך שתיים חדשות. 

סמטאות שכונת נחלאות. למותר לציין גם שבילדותי לא התרוצצתי בשום סמטה
סבא שלי, הרב יעקב לוי זצ"ל, היה אחד הרבנים המקובלים בישיבת "בית אל" בעיר העתיקה. לא זכיתי להכיר את הסבא שנקראתי על שמו, ולמען האמת גם אבא שלי לא כל כך הכיר את אביו. הוא נפרד מן העולם בחטף, בדרך שעשה יום־יום מבית המשפחה ברחוב חב"ד לבניין הישיבה שלו. 
כשאני מתבונן בתמונה שלו, קשה לי מאוד להאמין שכבר עברתי את הגיל שבו הסתלק מן העולם. זקני המשפחה שעוד זכו להכיר אותו מדברים עליו במונחים של צדיק קדמון. 
סבי הוסמך לרבנות עוד במרוקו, על ידי הרב אנקווה, והגיע ארצה עם משפחתו בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת, קצת אחרי שהסתיים השלטון העות'מאני. במרוקו הוא נהנה מיציבות כלכלית, ושום דבר לא הכין אותו לעניים שייתקל בהם בירושלים. 
כמו שקרה ליהודים רבים, גם הרב יעקב לוי נחרד ממחזות העוני והתחיל לפזר את כספו לצדקה. אחד הסיפורים ששמעתי עליו הוא שבית הדין של העדה המערבית שפט אותו על פזרנותו, גזר עליו להפסיק לתת צדקה וחייב אותו לרכוש דירה. אין היום בתי משפט כאלה, וגם נאשמים מהסוג הזה כבר קשה למצוא. 
אני יודע עד כמה הסיפור הזה נשמע מופרך, אבל יש במשפחה שלי גם כמה אנשים רציניים, והם נשבעו לי שכך בדיוק קרה. ועוד לא סיפרתי לכם איך הוא הבין שבנו אברהם נפל בשבי הגרמני, למרות שהמכתב שדיווח על כך היה כתוב באנגלית, שפה שאף אחד אצלנו לא הבין.
כאמור, המשפחה התגוררה ברחוב חב"ד, לא רחוק מהכותל. הדודים שלי שיחקו כדורגל עם הרב עובדיה וקפצו חמור ארוך עם הרב כדורי. כשרצו לשחק חמש אבנים, היו ניגשים לגבעה הסמוכה ומוצאים בה אבנים מעולות למשחק. הן היו ריבועיות ומלוטשות, ולפעמים אפשר היה למצוא אחת צבעונית יפהפייה. 
שנים לאחר מכן, כשארכיאולוגים התחילו לחשוף את אזור הקארדו, אבא הרגיש לא נעים עם העובדה שהוא וחבריו חרבשו את הפסיפסים העתיקים. בכל פעם שהיינו רואים פסיפס עם שטח מת באמצע, אבא היה מצביע ואומר: "הנה החמש אבנים שלי". 
מילת הקסם היא "חאקורה" - חצר. השטח הקטן ומלא החיים שכל פתחי הבתים פנו כלפיו. שם התרוצצו ילדים. שם בישלו וכיבסו ושרו ופטפטו. שם זרמה האינפורמציה והתמזגו תרבויות ושפות. דוברי היידיש קראו לחצר בשם "הויף", והספניולים קראו לה "קורטיז'ו". 
המשפחה שלי התגוררה בחאקורה שהיתה משותפת ליהודים ולערבים. בכל ערב מערבי הרמדאן סבתא היתה מכינה תבשיל לשכנים, שאותו הגישה להם לכבוד שבירת הצום. במוצאי ט' באב, הערבים פתחו לכולם אבטיחים עסיסיים. כולם שמרו על הילדים של כולם, וחלקו חיים ומתכונים ועצות טובות. עד שיום אחד עברה רוח רעה בחאקורה, והשכנים הערבים הוותיקים הודיעו למשפחת לוי שעליה לברוח מהמקום עוד לפני שהשמש תשקע. לאחר מכן, אין להם דמים.
הם אכן ברחו מהמקום, כמו יתר יהודי הרובע. משפחתי מצאה לעצמה דירה בת חדר וחצי ברחוב בהרן שבשכונת מאה שערים. הזקנים מעולם לא הצליחו להבין מה בדיוק קרה באותו יום מר. חלק מהם מעולם לא סלחו. הם לא חשבו במונחים של מאבק או לאומנות דתית, מבחינתם היתה שם בוגדנות פשוטה. 
בשנה שבה הורדתי לבני הגדול את גלגלי העזר מהאופניים, דיוושנו שנינו, אני והוא, לעיר העתיקה, לרחוב חב"ד ולכותל המערבי. היה יום קיץ חם, ושנינו הזענו טוב־טוב. אבל כשישבנו בצל ושתינו משהו קר, אמרתי לו שכל מה שאני רוצה שהוא ייקח מהטיול הזה, זה דבר אחד: הידיעה שזה היה משמח מאוד את הסבא־רבאים שלו לשמוע שכל מה שהנין שלהם צריך כדי להגיע לכותל המערבי זה לקפוץ על האופניים. בשביל דברים פשוטים כאלה הם ויתרו על הרבה ועלו לארץ ישראל. 

בעל חנות חנוכיות בשכונת הבוכרים. לירושלמים תמיד יש מה להגיד
כבר בילדותי, ירושלים נשמעה לי תנ"כית. אני חושב שזה היה בעיקר בגלל הכרונולוגיה המוזרה שמלווה את הסיפורים הירושלמיים של המשפחה שלי. 
לרותי, בת דודתי, יש עוד שם - יוסי. בימי הקיצוב נהגו לא מעט משפחות "להקדים" את הלידה באיזה חודש או חודשיים, כדי להרוויח עוד מנת מזון. אז דיווחו על איזה יוסי שנולד, ובסוף נולדה רותי. מה אפשר לעשות. והיא עוד נולדה לפני אבא שלי, מה שאומר שלמעשה הוא היה דוֹד (שלה) מרגע לידתו. לך תסביר את זה לילדים שלך. 
אחיו הגדולים של אבא התחתנו והולידו ילדים משלהם עוד לפני שהוא נולד, וסבתא שלי היניקה גם כמה מנכדיה. זה תמיד נשמע לי כמו המסורת המוזרה, שטוענת שאברהם לקח את יצחק לעקידה כשיצחק היה בן 37, ואילו יפת, הילד של נוח, היה בן 100 כשהם עלו לתיבה. 
אי אפשר באמת לעכל את הנתונים האלה, בעיקר כשאתה ילד שחי בתוך עננה של גזרי סיפורים ישנים וחדשים. וכן, סבתא שלי הפכה לסבתא בגיל 27. אני לא שמח לספר על זה. וגם לא על כך שהיא - וגם דודה לאה, הבת שלה - התחתנו עוד לפני שמלאו להן 13. אבל כך היה.
בגיל 18, דודה לאה היתה כבר אלמנה עם שני ילדים ועוד אחד בדרך. בעלה, לוחם האצ"ל אהרון אלקבץ, נהרג סמוך לכותל. אהרון אבטח מתפללים כאשר פורע ערבי שלף אקדח וירה בו מטווח קצר. וכל זה לעיני דודי ציון, שנשלח להביא לו כריך ושתייה. 
ציון היה אז נער צעיר ורך. אבל גם שנים לאחר מכן, כשהוא כבר רב גדול וחשוב והחבר היחיד בעולם של הרב עובדיה יוסף, משהו בו היה נקרע מכאב כשהוא סיפר על הרגע ההוא. 
את אהרון לא הכרתי, כמובן. לפי התמונות, מדובר היה בבחור ירושלמי מהסוג שלקח מאוד ברצינות את כל הסרטים שראה אי פעם בקולנוע "רקס" או "עדן". שפם שורה־אחרונה בנוסח קלארק גייבל. חיוך קטן בעיניים. מסרק עוד יותר קטן בכיס. וז'קט עם דש, שמשולשי מטפחת לבנה מציצים מתוכו. 
עם תום המלחמה, לאה עדיין התגוררה במאה שערים, בדירת החדר וחצי שתמיד היה בה מקום לכולם. יום אחד הגיעה אליה הודעה מהרשויות: בתור אלמנת מלחמה מגיע לה לקבל בית ערבי בשכונת קטמון שזה עתה ננטשה על ידי תושביה הקודמים. 
לאה השאירה את הילדים איפה שהשאירה והלכה ברגל לראות את הבית שחיכה לה. עוד לפני ארוחת הצהריים היא חזרה מצחקקת. "השתגעו לגמרי, אני אומרת לכם. שישה חדרים יש בבית הזה. איך נעשה ספונג'ה שישה חדרים?" היא אפילו לא טרחה לקחת איתה את המפתח. עשרות שנים לאחר מכן עדיין לא הבינה מה מצחיק בסיפור הזה, והתעקשה שהסירוב שלה היה סביר ביותר.
היום אני חי עם משפחתי בשכונת קטמון. לא באזור הבתים הערביים, חלילה. לא תקרות גבוהות ולא קמרונות מרהיבים. קטונתי. סתם דירת בלוקים חביבה שנבנתה בשנות ה־50 על ידי עמידר. אבל כשאנחנו מטיילים בשכונה, אני מנסה לדמיין לאיזה מהנכסים החלומיים שעומדים שם דודה שלי אמרה "לא" רק בגלל הספונג'ה. 

בורחים מהגשם בסמטאות הבירה, השבוע. כשאני עובר במדרחוב, אני מביט לעבר מקום העבודה הראשון שהיה לי בעיר
השנים הראשונות שלי בירושלים היו מסחררות. הגעתי מקיבוץ קטנטן אל העיר הגדולה, ולא ידעתי איך בדיוק מוצאים פרנסה, או חברים חדשים, ומה בדיוק אפשר לעשות בעיר עם רישיון טרקטור. 
אז חיפשתי לעצמי קצת פרנסה, ומצאתי לי עבודת ניקיון בחנות בגדים גדולה במדרחוב, שנקראה "שיק פריז". 
פעמיים בשבוע הייתי צריך להגיע לחנות מוקדם בבוקר, לדחוף הצידה את קרוסלות הבגדים ולשטוף טוב־טוב כמו שלמדתי בבית. עם הרבה מים ועם ספונג'אדור אחד רטוב, אחד לח ואחד יבש, בזמן שבעלי הבית שתו את הקפה שלהם, עברו על החשבונות ופטפטו בלאדינו.
כבר עשיתי ספונג'ה בחיים שלי, אבל אף פעם לא שטפתי חנות בגדים לפני כן. בפעם הראשונה שניסיתי לסחוט את הסמרטוט לתוך הדלי, לא חשבתי עד הסוף, ואינספור סיכות קטנות ננעצו לי בכף היד, שלחצה חזק על הסמרטוט. מסתבר שסיכות הן בעיקר מה שיש על הרצפה בחנויות מהסוג הזה. 
עד היום, כשאני עובר שם במדרחוב, אני מביט לעבר מקום העבודה הראשון שהיה לי בירושלים וחושב על כאב הפרנסה. זכיתי, והיום אני מפרנס את הילדים שלי מכך שאני מספר סיפורים ומשעשע את הבריות. אבל טוב לו לאדם שלפחות פעם אחת בחייו יבין מקרוב מה פירוש זיעת אפיך, וסיכות בידיך, ונדמה לי שגם אני אעביר איזה סיפור ירושלמי לילדים שלי. 
אצלנו בקיבוץ, כמו בכל תנועת הקיבוץ הדתי, היה רק בית כנסת אחד. זאת תופעה כמעט אנטי־יהודית, שמונעת מהבן אדם את הצורך הבסיסי בבית כנסת נוסף שבו כף רגלו לא תדרוך לעולם. אבל ככה זה בקיבוץ, ובכל הנוגע לחדגוניות ולמבחר מצומצם, התפילה בבית הכנסת הקיבוצי הצליחה להתחרות אפילו במבחר שהוגש בחדר האוכל. 
לפתע מצאתי את עצמי בירושלים, ובכל פינה בית כנסת. רובם נקראו על שם עדות שעד אותו יום לא ידעתי שהן קיימות. הג'רמוקלים והדיארבקירלים, האורפלים, העמדים והאירבילים. 
מסוחרר ומבולבל, החלטתי לדגום אותם אט־אט, ובסופו של דבר גם הקריירה העיתונאית שלי התחילה ב 
 
קטגוריה: