אבו חמסה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 27 אפריל, 2018

אבו חמסה

חמש הוא אולי סימן להצלחה ולמיגור עין הרע, אבל חמישה ילדים הם סימן בדוק לקריסה ביתית מוחלטת


מאז שהפכנו למשפחה עם חמישה ילדים, הכל  השתנה, בעיקר הדבר הקטן הזה שנקרא "חיים". החיים כפי שהכרנו אותם וכעת קשה מאוד לזהות. דברים שהיו כבר  אינם. למשל, האפשרות לפתוח חבילת פסטה, או קרטון  ביצים, ולחשוב שמשהו מזה יישאר לפעם הבאה. לא עוד!  אנשים, למשל, הפסיקו להזמין אותנו. לעל האש. לסעודת  שבת. למימונה. הפסיקו.

איור: עציון גואל

חלק מהאנשים שפעם הזמינו פותחים את השיחה בשאלת הגישוש "תגיד, אתם בהרכב מלא בשבת הקרובה?" מה שגורם לי חשק עז לענות שלא רק שכולם בבית, יש אצלנו  גם כמה חברים של הילדים. לא ברור כמה. לא פחות מ-‭,12 ‬  בלאגניסטים אחד-אחד.

לא מזמן, למשל, הגענו למסעדה נחמדה

ולא רחוקה כדי לחגוג את יום ההולדת של

חלק מהילדים. תהרגו אותי אם אני זוכר

של מי, ואיך קוראים להם.

מאז שהפכתי לאבו חמסה, אנחנו מעדיפים לצאת למקומות קרובים. אמנם נכון

שאפשר לפתוח שני מושבים נוספים במכונית שלנו ואז כולם יכולים להידחס פנימה,

אבל זהו זה. יש מקום רק לנפשות הפועלות

וכולם צריכים להכניס בטן.

במצב הזה מספיק שמישהו מהחבורה העליזה מחליט שהוא  רוצה להביא איתו משהו - תיק,  ארנק, מצלמה, חבילת מסטיקים, לא משנה מה - וכבר אני צריך לטפס ולקשור דברים על הגגון. חלפו הימים שבהם הייתי פוגש את הגגון פעם או פעמיים בשנה, כשיצאנו לקמפינג. היום אני מכיר את הגגון כמו את כף ידי. אז אנחנו ממש מעדיפים מקומות קרובים.

הילדים אכן בחרו, והמסעדה היתה בטווח  הליכה. רבע שעה אם אתה לבד. שעתיים וחצי אם זה בפורום משפחתי רחב כולל  עגלות. צעצועים. שמיכי. חיתולים ובגדים להחלפה.

הם בחרו משום מה במקום של סושי, למרות שרוב הילדים בעיקרון לא ממש אוהבים סושי. זה נראה להם כמו עלי גפן לא מוצלחים. חוץ מזה ילדים אוהבים לפרק דברים. תנו לילד בפלה ותבינו על מה אני  מדבר. סושי מפורק זה עוול חסר פואנטה. לא הייתי צריך לשתף פעולה עם זה.

כשהגענו למקום, המארחת קצת עיקמה את האף. מייד בדקתי אם צריך להחליף  לקטנה, אבל המארחת (אני לא מלצרית!) מיהרה להסביר שזה לא זה, פשוט לא בטוח שיש להם מספיק כיסאות ילדים. המממ צקצקתי לעצמי. האם עלינו על מקרה של הדרת  משפחות? סרבנות הנגשה לפעוטות? משהו?

בסוף התברר שיש להם מושבי תינוקות, אבל לא מהסוג שעומד על הרצפה ונראה קצת כמו כיסא של שופט כדורעף-גמדים, אלא מהסוג השני. המתחכם. זה שצריך לחבר לכיסא, וזה אחלה עד שמתברר שהוא מתאים אך ורק לסוג הכיסאות שאין.

המלצרית קצת הזיעה עם החיבור של ההגבהה לכיסאות ונזקקה לעזרה. התחילו להגיע מלצרים בכירים, רבי מלצרים, אחראי משמרת, ואף למעלה מכך, רק כדי לגלות שהמשימה קשה עד להביך.

כשנמצא הכיסא שסוף-סוף התאים להגבהה, כבר הצלחנו למשוך מבטים עוינים מכל השולחנות שמסביב. כולם רצו  שנלך. עמוק בלב הם הרגישו, הסנובים, שחבורת הצוענים שנכנסה למסעדה על טפיה ועולליה הולכת להחריב להם את  התוכניות לארוחה שקטה ונעימה. הם רק לא ידעו עד כמה.

הקטסטרופה לא איחרה לבוא. אחד הדברים שאני הכי אוהב בסושיות זה ששום דבר שם לא נראה כמו האוכל שמקבלים אצלנו בבית. הרי בשביל מה הלכנו למסעדה בכלל?

המנות שהחלו לנחות על שולחננו אכן היו צבעוניות  ומרהיבות עין. אבל טרוריסט מס' 4 נמשך במיוחד לגוש תמים וירקרק שנח בפינת אחת הצלחות ונראה לו מן הסתם כמו עיגול גלידת פיסטוק או אבוקדו.

בלי אומר ודברים לקח בן ה-3 וחצי את כל גוש הווסאבי ותחב לתוך הפה; מה שהוליד סצנה שנראתה כמו מחווה לסרטי זאביק רווח.

המילים "תעלה המשואה" מעולם לא היו מדויקות יותר, וכעבור כמה שניות - שהן המקבילה הווסאבית להשהיה של רימון יד - הילד נראה כמו גרסה מקומית של "הצעקה" מאת מונק.

אמו קרת הרוח של הפעוט לא היססה לרגע והחלה לתרום את חלקה הנרגש לאירוע המתגלגל. שאריות התקווה של יושבי המסעדה נגוזו אל תוך סערת הקונצ'רטו היםתיכוני לווסאבי ותזמורת. גם אילו שיירת ראש הממשלה היתה נכנסת למסעדה באותו רגע, לא היה אפשר לשמוע את הסירנות.

במצבים מהסוג הזה אני נעשה ממש בעייתי בבחירת הדברים שנכון לומר לאשתי. קצת לא נעים לי מעצמי, אבל הכי טוב שהצלחתי להפיק היה האמירה שהיא פשוט גדלה בבית ללא חריף, אצלנו כל ילד עובר את הטבילה הזאת מתישהו. בתגובה חטפתי את המבט מקפיא הדם,  שמצליח בדרך כלל להשתיק אותי ליום-יומיים.

לסיכום החוויה אומר שאם בכניסה למסעדה קצת התרעמתי על הצוות שלא היה ערוך לקבלת זאטוטים ומשפחות גדולות מדי, לקראת התשלום הזדהיתי איתם בכל לב.

הם צודקים לגמרי! ילדים קטנים מדי ורבים מדי לא באמת אמורים לשבת במסעדה. הם לא  נהנים מהחוויה, והיתר ממש סובלים. אז למה אנחנו מתעקשים לקחת אותם למקומות בילוי שהם לא מעוניינים בהם?

ובכן, בזכות השכחה. זה הכל. פשוט שכחנו את הפעם האחרונה שבה לקחנו אותם לאכול בחוץ. אלמלא השכחה היינו נמנעים מלעשות המון דברים. אלמלא השכחה הרבה מאוד ילדים  לא היו באים בכלל לעולם. לא רק למסעדה.

לא פעם השכחה עושה לנו עוול קטן פה ושם. אבל בדרך כלל היא עושה איתנו חסד גדול.  למשל, מאפשרת לנו חוויות טרגי-קומיות ובלתי נשכחות כמו הביקור האחרון במסעדת הסושי.

יש דברים שאף אחד בעולם לא מספר  עליהם. אף אחד, למשל, לא מספר לך איך החיים שלך ייראו אחרי שייוולדו לך ילדים. כולם הולכים כמו אידיוטים לקורסים להכנה ללידה, כאילו שזה העניין. כאילו שאחרי אירוע הלידה - שהוא אכן חריג בעוצמתו מכל  בחינה, אך חד-פעמי וחולף - הכל כבר הולך להיות ברור ופשוט ונוסע על שמן תינוקות.

אף אחד לא מכין אותך לדאגות ולטלטלות. בשום קורס לא מסבירים לך באיזו טוטאליות מסוגל ילד למרוח על עצמו כדור אחד קטן של גלידה, ואיך תיראה המכונית שלך רגע אחרי שהחלטת להפר את נדריך ולפתוח להם שקית  חטיפים (אחת וזהו), בגלל שהשתוקקת לשקט. ואני בכלל לא מדבר על ההוצאות, והתוצאות והילד השלישי, שהוא תמיד אחד יותר מכמות הידיים שיש לך.

חמישה ילדים זה כבר עניין בפני עצמו. חמש הוא, כידוע, מספר טיפולוגי. חמש הוא סימן להצלחה ולמיגור עין הרע, וחמישה ילדים הם סימן בדוק לקריסת מערכות ביתית מוחלטת.

החיים מתהפכים והופכים לקרנבל צבעוני עליז ומטורף, שאף אחד לא היה נכנס אליו לולא השכחה המבורכת. בין ימי הזיכרון ובין המילים החגיגיות על חשיבות הזיכרון, צריך לומר גם מילה טובה על השכחה. •

 

קטגוריה: