פרשיית השבוע

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 2 מרץ, 2018

פרשיית השבוע

אחרי ששברתי את הראש על תחפושת לפורים, סוף-סוף מצאתי. השנה אני מתחפש לשופטת מופתעת

איור: עציון גואל

לא קל לקבוע מה היה קשה יותר לעיכול השבוע: החשיפה של ערוץ 10 על שערוריית תכתובות הווטסאפ בין שופטת לבין החוקר, התגובות המיתממות עד מאולחשות של דוברות בית המשפט ושל השופטת עצמה כאילו מדובר  בתקלה טכנית קטנה, או משלוחי המנות של פורים.

כך או כך, התקופה האחרונה היא שעתם הגדולה של מאמיני תיאוריות הקונספירציה. פעם היה אפשר פשוט  להשתיק אותם. לנפנף. להתנשא ולומר דברים כמו "מה  אתה מדבר? אצלך תמיד ההוא סוגר דברים עם ההיא. תמיד  חדרי חדרים, ותמיד מתחת לשולחן ותמיד מזימות אפלות.  יאללה, לך תשתה משהו ותעזוב אותנו בשקט".

שמחנו שהם קיימים, הטמבלים האלה. הם הוסיפו תבלין  לאקטואליה וזה בעיקר עשה טוב בלב לדעת שהם ק›-  ק›אים הזויים שראו יותר מדי סרטים גרועים, ואילו אנחנו שפויים ושקולים.

אבל לא עוד, חברים, בשבוע של החג המטורף והשתוי ביותר בלוח השנה העברי צריך להודות שהניסיון האמפירי מצדיק לא פעם את המטורללים שבתיאורטיקנים.

לאחרונה התברר שהתימנים לא בדו מליבם סיפורים על תינוקות שנעלמו. עדות המזרח לא המציאו סיפורי אלף  לילה ולילה על אפליה. ואזרחים לא סתם איבדו אמון במ-  ערכת המשפט, בפוליטיקה, במשטרה, בעיתונות, ובעצם בכל המערכות שמנהלות את חיינו.

בניגוד לכל הציפיות, יש שמץ של אבק של משהו בח-  שדות. לא תמיד. לא בכל מקום. אבל יש. ומי יודע? אולי בהמשך עוד תיאוריות יתבררו כנכונות. אולי ברגעים אלה יושב שמעון פרס ושותה מילקשייק עם פול מקרטני? אולי יש חייזרים גם מחוץ לתל אביב? ואולי באמת כל הנחיתה על הירח היתה הפקת טלוויזיה?

ברצינות, צילומי המסך שפורסמו השבוע לא נראים כמו התכתבות ראשונה בין השופטת ההיא לחוקר  ההוא. איש מביניהם לא מתבטא כאילו הוא בודק גבולות. איש מן השניים לא מהסס, או תוהה אם הפטפוט הקטן שלו חרג כבר מן התחום הלגיטימי.

מה שגרם למדינה שלמה לפעור פה בתדהמה, נראה בת- כתובת כמו שגרת יומיום. פולקלור משרדים טריוויאלי של פינות קפה ומעליות. גם התגובות של החוקר והשופטת עצמם נשמעות כאילו כך הם מצפים שנתייחס לזה. הם כמעט המומים מעוצמת התגובות. או שהם שוב מעמידים פנים שהם מופתעים.

למה מה קרה? הם שואלים, אבל בשפה משפטנית מכובסת. ורק אני, שקצת שברתי את הראש על תחפושת לפורים, חשבתי שסוף-סוף מצאתי. החלט- תי שהשנה אני מתחפש לשופ- טת מופתעת. או שופטת שמנסה להיראות מופתעת.

ובכן קניתי פאה וגלימה, עבדתי על האיפור, אבל איכשהו בכל פעם שהצצתי במראה זה נראה פחות כמו שופטת  מופתעת, ויותר כמו סתם עובד ציבור שסרח.

פורים תופס אותי במקום מורכב. עד גיל מסוים זה היה החג האהוב עלי. ואז באו שנים שלא היה לי כוח אליו  בכלל. כשהתחפשתי, עשיתי את זה מכל הלב ואפילו טיפחתי הזדהות עמוקה עם הדמות. כשלא התחפשתי, לא היה לי כוח גם לתחפושות של אחרים.

ואז נולדו הילדים ואין דבר נפלא יותר ומתסכל יותר מלהתבונן בהתרגשות של ילד קטן שנכנס כל כולו לתוך התחפושת. בעז שלי בסך הכל בן שלוש וחצי, ובפורים הזה הוא מכשפה. הוא אחת המכשפות הזהירות ביותר שראיתי  מימיי. אני יכול להישבע שהוא חושש לכשף מישהו. הוא נזהר מאוד במילותיו ומקפיד על תנועות עדינות ביותר עם המטאטא שסידרנו לו. הוא מבין שכל מהלך לא זהיר עשוי  להפוך מישהו לצפרדע, חלילה, או לאוזן המן, ובגילו הצעיר עדיין אין בעולמו מישהו שהוא היה רוצה לעשות לו את זה.

אני זוכר איך אחי הקטן נשאר אינדיאני כמעט שנתיים  אחרי שהתחפש לצ'יף. אני עצמי עברתי משבר לא פשוט  כשהבנתי, בתום סיפור אהבה ממושך, שפיראטים הם בסך הכל עבריינים די מתועבים.

יש לילדים המון כבוד לתלבושת שהם עוטים. הלוואי שלמבוגרים היה שמץ מהכבוד הזה כלפי הגלימה או המ- דים שמונחים על כתפיהם. השבוע התברר שיש שופטים שמתייחסים לגלימה בערך כמו שהנאשם שלפניהם מתייחס לכיפה חסרת הבושה שלראשו.

ההתמסרות הטוטאלית של ילדים לתחפושת שלהם היא תופעה הורסת ונוגעת ללב. ילדים בתחפושת צריכים שיזכירו  להם לפעמים שהכל ב"כאילו". ואולי לא.

ילדים בתחפושת של אריה ממש מצפים שיפחדו מהם. לשלל הנסיכות והאלזות שראיתי הש- בוע ברור לגמרי שסוף-סוף האני האמיתי שלהן הפציע אל העולם. לרבות מהן יהיה קשה להיפרד מהכתר במוצאי החג. ומה, אף פעם לא ראיתם ילד בתחפושת של סמי הכבאי מתבונן מקרוב בברז כיבוי שכונתי? הבעיה מתעוררת כשילד  מנוזל בתחפושת של גיבור-על מנסה לקפוץ. הו! הגרוויט- ציה הארורה.

בקיצור, בכל פורים אני כואב מראש את העובדה שריגושי הילדות של פורים לעולם לא יוכלו לשוב. וכשאני אומר ילדות אני מתכוון עד סוף התיכון, מכיוון שכל מי שלמד  - או לא כל כך למד - בישיבה תיכונית לעולם לא ישכח את חגיגות פורים שהיו לו שם.

זה היה פורים שנמשך שבועיים. חלק גדול מבוגרי הישי- בות שהגיעו לעמדות מפתח בתקשורת ובאמנות הם אולי לא העילויים הגדולים שצמחו בישיבה אלא רבני-פורים  לשעבר, או - לא פחות חתרני - שמשים של רב פורים. כמו שאני עצמי הייתי.

כשאתה חי בעולם שיש בו דברים קדושים באמת, העוצ- מה של הומור וקרנבל היא סולם ריכטר משל עצמו. עם כל  הכבוד לכישרון ולמקצוענות של "ארץ נהדרת" או "היהודים  באים", הם מעולם לא זכו לשחוט פרה קדושה באמת. ודאי שלא נגעו בפרה שהיא קדושה עבורם.

בסכינים המושחזות שלהם הם פורסים מקסימום פסט-  רמה. כשאתה שוחט פרה שהיא קדושה לך, האצבעות רו-  עדות והלב מנתר, יש חשמל באוויר, ועם זאת אתה יודע  שמדובר בשחיטה זמנית. לכל פורים יש מוצאי פורים, ואז כל הפרות חוזרות למסלולן.

שום דבר שראיתי או שמעתי מאז סוף לימודיי התיכוניים לא התקרב לעוצמת הרטט שחשנו כאשר  החלפנו את הרב האמיתי ברב פורים. כשכיסחנו את המי-  לים הקדושות של שירי הישיבה. ובעיקר כשעמדנו, רב פו- רים ושני משמשיו, מול דוכן הרב והרבצנו דרשה פורימית מטופשת ואנרכיסטית לעיני התלמידים הנקרעים מצחוק,  והרבנים, שנשכו את שפתותיהם, התפללו שהשבועיים האלה יחלפו מהר.

הרבה שנים חלפו מאז, אבל עד היום אני אספן של דר-  שות גרועות. דברי חוכמה מטופשים. יהלומים מהסוג הזה  לא חסרים אצלנו, ברוך ה', לא בעולם הדתי ולא בחילוני. לאסוף אותם זה כמו דיג בבריכת דגים.

כמעט בכל יום אני עובד על דרשת הפורים הבאה שלי. אני מרכיב אותה תוך כדי קריאת העיתונים, או בנסיעות  ארוכות כשהרדיו דלוק. אני אוסף שטויות של דוברים רש-  מיים, התנצלויות שגרתיות של פולטי פה סדרתיים. אקד-  מאים, פוליטיקאים, אנשי דת ושחקני כדורגל. בין לבין אני חוזר ומשנן את האמת הפורימית הנצחית: ההבדל היחיד בין דרשת רב פורים לסתם דרשה גרועה הוא שרב פורים לפחות יודע שהוא מדבר שטויות. •

 

קטגוריה: