התיקון יצמח מלמטה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שבת, 24 פברואר, 2018

התיקון יצמח מלמטה


איור: עציון גואל

ניסיתי השבוע להיזכר מתי לראשונה בחיי  נתקלתי במילה "שחיתות" ואיך שלא הפכתי את זה, מנוע החיפוש המזדקן שלי חזר ושלף את צמד המילים "ארוחת  שחיתות". כלומר: שחיתות בקטע טוב. מאוד.

היינו אז נח"לאים צעירים ומורעבים. חדרי האוכל בצבא, בקיבוץ ובהיאחזות היו מפח נפש קולינרי מתמשך, אבל  בלילות, מפעם לפעם, מישהו לחש שהולכים לדפוק צ'יפס  מ›ק שלם של תפוחי אדמה, שקשוקה משלושה קרטוני  ביצים, ואיזה קילומטר קבנוס, שמישהו סחב מטירת צבי או מהמשאית של האספקה הצבאית. הרעיון של ארוחת  שחיתות היה לעקוף את המערכת. ארוחה בלי רס"ר מטבח ובלי אישור האקונומית הקמצנית.

ארוחת שחיתות לא היתה חייבת להיות אנינה במיוחד. אובייקטיבית, היא גם לא הכילה בתוכה הבטחה למשהו  טעים. זה כמעט לא היה רלוונטי. העניין היה החופש המו-  חלט. הידיעה שאתה מכין צ'יפס מתפוחי אדמה, שבכל תסריט אחר היו גומרים בתור פירה גרוע ודביק, סתם נופלים חלל לתוך מרק חסר זהות או נחרכים על קרקעית הסיר הענק שכולם קראו לו "הצוללת". ואני נשבע שאין לי שום כוונה פוליטית בחיבור המילולי הלא הוגן שעשיתי כאן בין שחיתות לבין צוללות.

אני זוכר היטב את ארוחת השחיתות הראשונה. השת- משנו בכלים העצומים של המטבח הקיבוצי, שאליו חדרנו  בגניבה. שחטנו שק, וכולם קילפו וחתכו בעליצות של מים  גנובים. ערימת צ'יפס אדירה הזהיבה בנגלה אחת על מחבת תעשייתית, ונאספה בכף מחוררת בגודל של מחבט טניס.

אבל ברגע שהצ'יפסים הלוהטים נזרקו אל תוך מסננת, קרה דבר שלא ראיתי קודם לכן בימי חיי. בנות הגרעין  שלנו, ילדות טובות מבתים מעולים, שלפו יריעות של נייר טואלט והתחילו לבצע פעולה שנראתה בעיניי כניסיון נורא לחתל, ואף לעטוף בתכריכים את הצ'יפס הנהדר  שלנו. חשבתי שאני מת.

המטבחים של ילדותי היו מקדשים תוניסאיים שסגדו לטיגון, העריצו שמן, ומעולם לא עלה על דעתנו שצריך להתנצל על טיפת שמנוניות.

כשהגישו לנו ביצת עין, יצקו לצלחת גם את השמן שנשאר על המחבת. שיהיה מה לסחוב עם הלחם.

הטיפול של הבנות בערימת  הצ'יפס הותיר אותי המום.

בן 19 הייתי ומעולם קודם לכן לא הייתי עד למצב שבו מישהו מנגב לי את הצ'יפס בנייר. מבחינתי, זה היה חטא בל יכופר. הבנות זרקו נייר טואלט לתוך האוכל.

ובכן, זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם המילה  "שחיתות". הרפתקה מסעירה. שפע בלתי סביר. הלם תרבותי וזעזוע עמוק - לא מהפלישה האסורה אל המטבח ולא מסחיבת הפרודוקטים.

מפגש ראשוני עם חוויה או מילה יכול ללוות אדם  לאורך כל חייו, ועד היום כשאני שומע על שחיתות, אני רואה לנגד עיניי את התמונה ההיא ובה הבנות שלנו - כל השרות והדליות והרינות - הורגות לנו את הארוחה בנייר שלהן.

כשמדובר בשחיתות אמיתית, צריך הרבה יותר מנייר סופג. לאן שלא תפנה כולם מדברים כעת על  ניקוי אורוות ועל מלחמה בשחיתות השלטונית. אישית, אני מאוד בעד, אבל מתקשה להאמין שהמלחמה בשחיתות יכולה להתחיל מלמעלה.

אם כולנו מפעילים קשרים, גם המנהיגים יפעילו קש- רים. אם כל אחד מאיתנו מרים טלפון לכל העולם ואשתו  - כשהוא נקלע למצוקה רפואית, משפטית, כשצריך אישור בנייה, כשהילד רוצה להתקבל למוסד חינוכי איכותי או ליחידה צבאית יוקרתית - אז מאיפה אנחנו שולפים את האשליה שבשלטון ינהגו אחרת?

אני באמת רוצה להבין את הנקודה. ישראל לא מייבאת את המנהיגים שלה מחוץ לארץ.  עדיין לא. הם צומחים פה, בינינו.  שכונה. משפחה. בית ספר וצבא. חלק קטן מהם הולך לפוליטי- קה. חלק זעיר גם מצליח להגיע לשלבים הגבוהים של העשייה  המדינית. אבל ההרגלים היש-  נים שלהם, לטוב ולרע, ימשיכו ללוות אותם ואותנו.

ובקיצור, ניקוי אורוות אמיתי לא יכול להתבסס על הת- סריט הדמיוני שלפיו ביום בהיר אחד מושיקו - או מיכלי  - מתקדם יפה בחיים ומגיע לעמדה שעליה חלם כל חייו.  ואז, פתאום, הוא מפסיק להיות ישראלי. תכלס, הוא מפסיק  להיות הוא עצמו. זהו זה. החל מאותו יום הוא לא מפעיל  קשרים ולא מצ'פר מקורבים. כל זה היה עד אתמול. אבל לא עוד. מרגע שהשם שלו מתנוסס על דלת הלשכה החצי  שקופה, הוא צדיק יותר מהבעל שם טוב, וישר יותר מכולנו.

עם יד על הלב, מתי לאחרונה התבקשתם למלא טופס רשמי? יכול להיות שמי שמסר לכם את הטפסים ביקש מכם להתעלם ממה שכתוב בהם או לרשום נתונים לא מדויקים?

אני שואל את השאלה הזאת, כי כמעט כל טופס עברי  שמילאתי בחיי - בעיקר טופסי נוכחות ושעות עבודה - היה רישום כוזב במסמכי תאגיד. התאגיד עצמו ביקש ממני  לכזב. כי ככה זה עובד. וזה בסדר.

מתי לאחרונה זרקתי מהבית איש מקצוע שהציע לי לע-  שות את זה בשחור, ולחסוך את המע"מ? אני לא מדבר על  לסרב בנימוס. אני מדבר על להרים קצת את הקול. להפגין  זעזוע. לרמוז באופן די עבה, שמבחינתי מה שקרה עכשיו  היה הצעה מגונה. מתי לאחרונה באמת הגבתי כך, כשמי-  שהו הציע לי שותפות לפשע? אז למה לכל הרוחות אני,  וגם אתם, מאמינים שמגיעה לנו מדינה נקייה משחיתות,  אם אנחנו עצמנו מעגלים פינות, מקצרים תורים, ומתנהלים  כאילו ששחיתות היא בסך הכל סוג של צ'יפס נטול שמן?

עד כמה שזה עשוי להפתיע, המילה הע-  ברית "שחיתות" היא מילה עתיקה מאוד. השחיתות באה  לעולם לפני המהפך של ‭ ,'77‬ ואפילו לפני הכיבוש. למען  האמת, הרבה לפני שהיתה מדינה, ואפילו קודם להמצאת השיטה הדמוקרטית, השפה העברית כבר הכירה מקרוב את השחיתות.

התנ"ך מספר שאלוהים הביא את המבול "כי השחית כל  בשר את דרכו על הארץ", מה שגרם לקב"ה לחוש חרטה עצומה על כל הבריאה אשר ברא.

מאות שנים אחרי המבול, על הר סיני, פונה האל למשה  ואומר לו "לך רד כי שיחת עמך" ושוב עולה הרושם שזה בדיוק מה ששחיתות מסוגלת לעשות. להוציא את כל החשק  לשחק את המשחק ההוגן. למאוס בכל העניין. לגרום אפילו  לאלוהים להתחרט - חרטה עמוקה ונבגדת. ומה לעשות, גם בשני הסיפורים העתיקים האלה השחיתות, וגם התיקון  שלה, צומחים מלמטה. •

 

קטגוריה: