מכה שלא כתובה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 2 פברואר, 2018
אנחנו חיים בעולם אלים. לא נעים להודות בכך, אבל גם חלקת האלוהים הקטנה שלנו היא חתיכת מדינה די אלימה. לא בכל מקום זה בוטה ומאיים באותה מידה. אבל כן, בסך הכל הנפש נחשפת כמעט יום־יום לתדרים מתלהמים וקשים. וגם אם התרגלת לכך, וגם אם אתה כבר לא יכול אחרת, יחסך לאלימות משתנה באופן קיצוני ביום שבו נולדים לך ילדים ואתה הופך למישהו שהשם "אבא" או "אמא" הוא שמו הפרטי השני. 
אישית, עד שהפכתי להיות אבא היתה לי חיבה עמוקה לאלימות מסוימת. לא מדבר על מכות, כמובן. מכות, במובן הקונקרטי של המילה, זה עניין כואב. אבל קולנוע אלים היה סבבה. מי רצה בכלל לראות סרט בלי אגרופים מדויקים, רובים דו־קניים ומרדפי מכוניות עתירי נזיקין?
אני זוכר - אבל לא גאה במיוחד לספר - על שיחות בין נערים, שבהן כל אחד ניסה להתרברב בכך שהשכונה שלו עוד יותר אלימה. סוג עקום במיוחד של גאוות יחידה. 
 
ואז נולד לי ילד. ואז גם אחיותיו ואחיו. המילה "אבא" התחילה לסובב לי את הראש (חשבתם פעם מה עובר על בן אדם בג'ימבורי או בלונה פארק, כשגם המילה "אבא", גם המילה "יעקב" וגם המילה "לוי" גורמות לו להאמין שמישהו פנה אליו?). ומאז, שום דבר אלים לא מצליח לעורר אצלי דבר מלבד דאגה. זהירות. ועוד דברים לא מגניבים בעליל שהם חלק מעסקת החבילה ההורית.
בקיצור, אין טריוויאלי יותר מלהכריז שהמקום האחרון בעולם שבו אנחנו מוכנים לסבול אלימות, אפילו קטנה או מרומזת, הוא המקום שבו הילדים שלנו נמצאים. 
 
קצת פחות טריוויאלי להזכיר שזה נכון לא רק לגבי תוקפנות שמכוונת נגד הילדים, אלא גם לגבי פגיעה באנשי צוות מקצועיים. במקרה השני מי שנפגע הם לא רק הקורבנות הישירים של התקיפה, אלא גם הילדים נפגעים, כי הסביבה המוגנת שלהם ספגה פלישה מחרידה. 
לכן לגמרי הבנתי את הצורך של ציבור המורים בירושלים לטלטל השבוע את המערכת, לעשות רעש ולהבהיר שאף אחד לא עומד לעבור לסדר היום על כך שאמא תקפה בברוטליות את המורה לאנגלית.
אני לא יודע אם גם אני הייתי בוחר בשביתה. ברוב המקרים שביתות לא יוצרות אמפתיה. הרבה פעמים קורה ההפך. הן מרגיזות. גם האפקט ההסברתי היה די כושל. מה בדיוק הם חושבים שיעבור בראש של הילדים מזה שנתנו להם להגיע לבית הספר ב־10?
ביני לבין עצמי חשבתי שמדובר בצעד קצת חסר השראה, ושזה מוזר כי ילדים זה המקצוע שלהם. למה לא לאסוף את כולם ולדבר על האלימות כמחלה? אבל זה עדיף מלא כלום. נו, טוף. הרי לאף אחד אין פתרון ממש מוצלח נגד אלימות.

•   •   •

מה עושה הורה כשהוא מגלה שהגן של הילד חשוף לא רק לכינים אלא גם לאלימות? הנה סיפור קטן ובנאלי: חבר טוב שלי לקח בוקר אחד את הילד שלו לגן וגילה בפתח ארבעה שוטרים מאובזרים ושתי ניידות מהבהבות. 
השעה היתה שמונה וחצי, הילד כולו בן 3, וזה בדיוק הזמן למרוח את הילד בשקרים גסים ויעילים. למשל, איזה כיף ששוטרים הגיעו לבקר. הילד צהל. החבר שלי ניסה לנשום. ואכן, בתוך הגן הוא גילה שאריות של אירוע אלים, שהתרחש שם קודם לכן, ושמח שיש לו משפחה שמתעוררת לאט ומגיעה מאוחר. 
חצי שעה מוקדם יותר התנפלה אחת האימהות על גננת. זה היה רועש, גס ומפחיד. זה היה לעיני הילדים. האמא טענה לאלימות כלפי הילד שלה, אבל כל מי שהכיר אותה, או את הגננת, לא לקח את הדברים ברצינות. גם כי היא רדפה את הגננת הזאת מתחילת השנה. ובעיקר כי עצם ההתנפלות שלה לעיני ילדי הגן הסגירה את העובדה הפשוטה, שאלימות כלפי ילדים היא הדבר האחרון שמדאיג אותה. 
זה לקח ארבעה שוטרים ושתי ניידות להרחיק את האמא המשתוללת. זה לקח לצוות כמה שעות להחזיר את ילדי הגן לפעילות ולשלוח את הגננת הנסערת והפגועה לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה. שם היא גילתה, לתדהמתה, שהאם המתקיפה הקדימה אותה והגישה תלונה נגדה. 
עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, הכלל "כל הקודם זוכה" לגמרי עובד כשמדובר בהגשת תלונות במשטרה. האמא ההיא ידעה טוב מאוד מה היא עושה ואיך מפעילים את המערכת. רגע לפני כן היא הורחקה מהגן על ידי שוטרים, ועכשיו היא השעתה גננת בעזרת אותה משטרה עצמה. שני אבות גרושים שהיו שם חייכו לעצמם חיוך עצוב של מי שמכיר את הסרט בעל פה.
החבר שלי, לא הברנש הכי חרדתי שהכרתי, סיפר שבין ההורים בגן לא היו שום התלבטויות. הם ידעו טוב מאוד מי התוקפן ומי הקורבן. אבל הם כבר לא ידעו על מי אפשר לסמוך. אילו המערכת היתה מושבתת על כל אירוע מן הסוג הזה, כמו קבוצות כדורגל שנקנסות בעקבות האוהדים האלימים שלהן, ייתכן שמישהו היה מתעורר סוף־סוף. 
ואז החילונית שלי קפצה עם הברקה. אם הלימודים מתחילים מחר ב־10, היא אמרה, בוא נקום מוקדם ונעשה טיול שקדיות. אצלנו בבית מאמינים שעם כל הכבוד לכלנית וליחסי הציבור המטורפים של הדרום האדום, השקדייה הישנה והטובה יפה פי שבעה. והנה הרווחנו שעתיים בסתם יום של חול, וכבר יש פריחה יפה ליד מוצא, וליד צובה, ומה נוגד אגרסיות יותר משקדייה?
התחלנו, אם כן, לתכנן מסלולון משפחתי, ובעיקר שברנו את הראש איך אנחנו מצליחים להוציא משפחה לסיבוב טבע של שעתיים בלי לגרור צידניות וציוד פיקניקים שיספיקו לחודש ויהפכו את הברכה לקללה. 
אבל אז, עוד לפני שהספקנו לשלוק ביצים ולחתוך תפוחים, התחיל לילה שלם של דיסאינפורמציה. קבוצות ההורים בווטסאפ רטטו והשביתה התחילה להתנדנד. 
הקבוצות ההוריות האלה, עם כל הכבוד למידע החיוני, הן הזירה ההיסטרית והנוחה ביותר להצתה ביקום ומעבר לו. כל שמועה עילגת, כל מתיחה גרועה וישנה, יכולה לטלטל קבוצת הורים ממוצעת כמו הוריקן מתקרב. 
עד עלות הבוקר הגיעו אלינו עדכונים ועדכונים סותרים, שעסקו כולם בבוקר הפרטי שלנו ושל כל משפחה בירושלים. האם חטיבות הביניים מצטרפות לשביתה? האם הלימודים יתחילו ב־10, אבל כבר ב־8 תיפתח החצר? לפנות בוקר הגיע דיווח מבית הדין על קיצור השביתה. מתחילים ב־9. הלכו השקדיות. הלכה המחאה. ונשארנו עם שעה מבוזבזת של בוקר, ועם עולם אלים בדיוק כמו אתמול.
 

 

קטגוריה: