רפואה עממית

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 26 ינואר, 2018

מהרגע שבו אתה חולה מן המניין, כמו  שתיארתי בטור הקודם, השאלה שמתחילה להציק היא: האם אפשר היה לעלות על זה יותר מוקדם? זאת שאלה  נבזית, גירוד מיותר בפצע, אבל בני אדם אנחנו, ושאלות כאלה אכן מגרדות ומעסיקות. מה גם שהתשובה בדרך כלל  היא: כן. היה רצוי לעלות מוקדם יותר על העובדה שמשהו  כאן לא כשורה. שזה לא עובר בתוך יומיים-שלושה.

ברגעים מן הסוג הזה, אתה מתחיל לתהות שמא העוב- דה שאתה לא יללן מקצועי היא בעיה קיומית. בשלב הבא אתה נזכר בכל קרובי המשפחה הקשוחים שלך שמעולם לא הודו שכואב להם ובעובדה שכולם מתו בחטף, מוות מיותר לחלוטין שהיה נמנע אלמלא הם גדלו בבית צפוף ומלא  ילדים, שהדיבר הראשי בו היה "לא תתלונן". בדיוק אז מגיע ההרהור הגברי. אנחנו חיים בתקופה שבה מותר להגיד על גברים כמעט כל דבר. מי שאומר מילה אחת  רעה על יהודים בניו יורק, הוא בחזקת גוסס על זמן שאול. התבטאות לא מוצלחת בענייני טבעונים, פמיניסטיות או  מיעוטים יכולה להיות סוף הסיפור של כל אחד, מוכשר ונ-  ערץ ככל שיהיה. רק על גברים אפשר ואף רצוי להגיד הכל.  הגברים, מצידם, אם חפצי חיים הם, חייבים לשתף פעולה  ולהפגין חוש הומור אינסופי. גם כשמאשימים אותם קולק-  טיבית ברשימה המסורתית: נכות רגשית, אטימות הרמטית והיעדר כישורים בסיסיים.

נכון שעדיין יש בתוכנו יצורים נחשלים שמתעקשים לטעון שחלק לא מבוטל מההישגים של המין האנושי הושגו על ידי פרטים זכרים, אבל למזלנו הם הולכים ומתמעטים, או  לפחות לומדים לשתוק. כך קרה שכולנו מצחקקים למש-  מע הפנינה: "רק גבר שחטף שפעת יכול להבין למה אישה  יולדת זקוקה לאפידורל".

אכן קורע. רק מה? קצת מסוכן. אני יודע. הייתי שם. אני שמח מאוד שנולדתי בעידן הפמיניסטי. אני מבסוט מכך שקץ ההגמוניה הגברית נראה באופק. אבל בחייאת ראבכום. כשעמוק בבטן אתה מרגיש שזאת לא בדי-  חה, אל תצחק. זאת אולי הדוגמה היחידה שאני מכיר למצב שבו ההומור לא טוב לבריאות.

אבל בואו נחזור לחוויית האשפוז. לשם כך התכנסנו אחרי הכל. כאן גם המקום לציין שבית החולים הוא מקום מעולה לבדי- קות ולטיפולים והוא מקום איום ונורא להחלמה ולהבראה.  בין השאר, מכיוון שמדובר במקום מצפצף. היו לילות שבהם  חשבתי שכל דבר סביבי יודע לצפצף. כל צינור. כל בקבוק.  כל בלטה ברצפה. הכל משרקק מין קול קצוב שנדמה שפו- תח על ידי מדען סאדיסט. יכול להיות שמדובר בשדרים  מוצפנים, יכול להיות שזאת פשוט מסורת.

מכניסי העירוי - קוראות וקוראים יקרים! כמה זמן, בדרך  כלל, לוקח לכם לקלוט איזה מין נהג נוסע לפניכם בכביש?  צומת אחד, נכון? דבר דומה אני יכול לומר על מכניסי  מחטים למיניהם. הם מגיעים מדי יום. לעיתים פעמיים  או שלוש. וכבר בצעד הראשון לעבר מיטתך, אתה יכול לדעת אם המחט תחליק מעדנות אל תוך הזרוע ותשאיר  פחות מצביטה קלה, או שלא. לניסיון יש שפת גוף. אפשר לזהות הססנות או שלוות נפש בוטחת. במקרים הגרועים, זה מסתיים בנבירות קדחתניות ומבולבלות בתוך הזרוע  שלך, אלף התנצלויות, ואי נעימות שביום אחר היית יכול  לצלוח בגבורה, אבל דווקא עכשיו, כשאתה חלוש ומסכן, זה פחות מתאים.

ובכן, אני יודע שבחלוק החולים, עם העירוי ועמוד הק- לון המתגלגל ועליו השקיות התלויות, משהו מאוד עמוק מושך את האושפיז להרכין ראש ולקבל את הדין. מי אני ומה חיי. אבל למה, באמת? למה שלא תעמוד על זכויותיך?

באופן הכי אישי, בערך ביום הרביעי לאשפוז כבר ביקשתי יפה שמישהו אחר ינעץ בי את המחט. כבר שאלתי למה שלוש גלולות ולא שתיים ומה כתוב על שקית העירוי. אני מאוד מקווה שלא פגעתי בכבודו של איש. יש לי רק מילים טובות, וגם ממש  שירי הערצה, לצוות שטיפל בי. שערי צדק. מחלקה כירורגית. וגם צוות הזיהומולוגים. המ-  קצועיות שלהם הותירה אותי משתאה ואסיר תודה. אבל, חולים יקרים, אם נדמה לכם שאפשר לעשות משהו קצת  יותר נעים, או מדויק, אל תתביישו לבקש.

הפטפטנים - ובכן בערך באותו יום רביעי לאשפוז, ואולי למחרת, התחלתי גם לבקש מאנשים מסוימים להואיל ולשתוק.

אנחנו עם של חתני פרס נובל, למדנים, פורצי דרך, וקש- קשנים שאין דברים כאלה. כמעט בכל תחום שאני מכיר יש דרג של עובדים חרוצים ומסורים, שאמנם לא רכש הכשרה  מעמיקה, אבל עם השנים, לפחות לדעתו, הוא צבר ניסיון שמאפשר לו לאבחן. כל מי שנתקל אי פעם בסייעת מחליפה  בצהרון, שאומרת בלי בושה לאחת האימהות "תשמעי אותי, הילד שלך היפראקטיבי", ייזכר על נקלה בנהג הבט"שית מהמילואים שידע להגיד בוודאות מה התרגולת של סיירת מטכ"ל במקרה של חטיפת סגן אלוף מטרמפיאדה בכביש הבקעה וממש אין לו כוונה לשמור את זה בבטן.

אז זהו, שכאן אנחנו חוזרים לבטן. ולבית החולים. ולכל  מיני אנשי צוות. סניטרים. עובדים טכניים. בנות שירות.  כולם מצוינים, נחוצים ונפלאים, אבל ישראלים מכף רגל  ועד ראש. ומדי פעם, באמת לא הרבה, כשדחפו אותי לעוד  בדיקה, ואחות ניגשה לשאול אותי כמה שאלות, מישהו מהם  קפץ ואמר, נניח, "כיס המרה! אלף אחוז כיס המרה. אני אומר  לך". וזהו. ביום הרביעי או החמישי התחלתי לבקש מהם לש-  תוק. כי אתה אומר "כיס מרה". מישהו ששמע אותך, עשוי  לחזור כמו תוכי. השלישי כבר יכתוב "כיס מרה", והרביעי  יכייס לך את המרה. מישהו צריך להשתיק אותנו מדי פעם.

שתי מידות באדם. יושב לו אושפיז במסדרון  בית החולים ומחכה לתורו. צילום או הדמיה או משהו. הוא  חלש וכפוף. הוא לא יודע מה לעשות עם העובדה שהלי- כה קצרה מהמחלקה עד לכאן התישה אותו כל כך. פתאום  עובר אדם במסדרון ומזהה אותו. הוא מתקרב ושואל "מה  קרה?! איפה?" משהו חזק ממנו מושך אותו לברר פרטים. מה אפשר לומר לו?

והנה עובר אדם אחר, וגם הוא מזהה. הוא מתעכב לרגע,  נוגע קלות בכתפך, אומר "רפואה שלמה" וגם שואל "יעקב  בן...?" הוא מציע להכניס אותך לתפילות שלו. מה ההב-  דל בין השניים? כל ההבדל שבעולם. וגם אם אתה או את אתיאיסטים גמורים ולוחמים מושבעים נגד הדתה, אם  שואלים אתכם לשמכם ולשם אמכם, אני מפציר בכם להתמ- סר ולתת. אם לצטט משפט של אחד היהודים החכמים שחיו  במאה ה-‭,20‬ יכול להיות שהתפילה לא תרפא אתכם, אבל היא ללא ספק תעשה אתכם הרבה יותר ראויים למרפא. •

קטגוריה: