שמורת החולה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 19 ינואר, 2018

שמורת החולה

הסטיילינג: פיג'מה כעורה. האקססוריז: שקיות אינפוזיה. רשמים מבית החולים, חלק ראשון

 

 

איור: עציון גואל

כל מי שהתגייס אי פעם לצה"ל לא ישכח לעולם  את היום הראשון בבקו"ם, ובעיקר את שרשרת החיול. מדובר  בלא פחות ממעשה כשפים. מתגייסים טריים מגיעים לבקו"ם  והם נערים רכים ואזרחיים מכל בחינה. מבפנים ומבחוץ. אבל בסוף מסלול של שעות ספורות וכמה עשרות מטרים בוקעים מתוכם חייל, או חיילת, שרק בקושי רב יצליחו לזהות  את עצמם במראה. מה קרה בשרשרת הזאת? שום דבר על-  טבעי. בעיקר תיאטרון. החלפת תלבושות. כניסה לדמות.

עד כמה שאני זוכר את החיול שלי, מרגע שהחלפנו למדי  צבא כבר התחילו לדבר אלינו אחרת. כמו כל תחפושת, גם המדים גרמו לנו בתוך דקות לאמץ שפת גוף שהיא לא  באמת שלנו. קיבלנו תעודת חוגר וזריקה וזהו. אבל במבט הבא במראה פגשנו מישהו אחר לגמרי, והוא כבר היה עייף  עד מוות, רעב כמו כלב, מחוספס ומתגעגע הביתה כמו כל החיילים שבעולם.

מה שמעניין הוא שגם בבתי חולים, להבדיל, יש שרשרת  חיול דומה, והיא עובדת על עיקרון כמעט זהה. רק שבקצה  השני של החיול לא מחכה חייל אלא חולה, והקרבה האטי- מולוגית לא יכולה להיות מקרית.

החיול של החולה מתרחש במקביל לתהליך הרפואי הטהור,  שכולל בדיקות ושאלות ומסקנות מדעיות. לצד כל אלה, אנשים שאינם רופאים מגיעים אליך ומכניסים אותך לדמות  החולה. זה מתחיל בהחלפת הבגדים לפיג'מה אומללה ביותר. חלוק בד שאין שום דרך לסגור אותו מאחור, מה שמעניק לו לוויית חן, שרק מצטרפת להדפסים העלובים שמעטרים  אותו, ושנבחרו בקפידה על ידי מעצבים די חולניים.

בשלב הבא מחדירים לוורידים שלך עירוי עם כמה פתחים  ופקקים צבעוניים. הם יישארו שם עד תום האשפוז. יש להם מן הסתם גם ייעוד רפואי ספציפי, אבל מבחינתך מדובר בתכשיט שנועד להזכיר לך מי אתה ומה אתה.

כמו בשרשרת החיול הצבאית, גם כאן הדובדבן שבקצפת הוא הנשק האישי. מין עמוד מתכת עם גלגלים קטנים בבסיסו. שקיות שקופות תלויות ממנו ומה שיש בהן  יצא לך מהגוף או אמור להיכנס אליו. לא כבוד גדול. וכך  לאט-לאט מחלחלת לראשך ההבנה שאתה לא רק חולה, אתה גם מחובר למביש שבכל האקססוריז שבעולם ואתה  עשוי לשים לב שאתה כבר לא הולך, אלא מדדה. אתה  דמות של חנוך לוין. חולה ועלוב ומסכן. הבט במראה ואטאט תבין את מלוא המשמעות של מצבך. מי אתה? חולה.  לאום? חולה. מצב משפחתי? חולה. חולה. חולה.

וזה מצוין. כי השלב הראשון בריפוי הוא הרכנת הראש  וההכרה בכך שאתה באמת חולה. כלומר, שזה לא וירוס.

כבר שבוע חלף מאז שוחררתי מבית החולים, ואני  מתהלך בעולם, כלומר בעיקר בשכונה, עמוס עד להתפקע במחשבות, ודאגות ומילים שממש דחוף להן להתפרץ החוצה בקולי קולות. אולי זאת האנטיביוטיקה שאני אמור להלעיט  בה את עצמי בחודש הקרוב. אולי באמת עברתי טלטלה.  בסך הכל אני אדם בריא. אני לא טוב בלהיות חולה. בסך הכל רבצתי על מיטת האשפוז קצת יותר משבוע ימים. לא  הרבה. אבל באופן הכי אישי, הפתעות לא נעימות מהסוג הזה הן צונאמי אדיר ששוטף את עולמך בתוך שניות ומ- ערער המון משענות ועוגנים שעד לפני רגע שידרו יציבות  נצחית, וכעת אתה מבין כמה הם שבירים ונידפים.

בית חולים. לכל אחד מאיתנו זה יכול לקרות. ככה סתם באמצע החיים. בהתחלה אתה פשוט חולה. לאט-לאט מתברר שזאת לא מחלה טריוויאלית שתעבור מאליה. זה לא ייגמר  בכמה כוסות תה, מדחום, מבט מסכן וטישואים שייתחבו  אל תוך הגליל. משהו אחר יש כאן, וברגע מסוים רופאת  המשפחה (עוד נרחיב לגבי המוסד הזה) מרימה את העיניים  מהמחשב, ואומרת: אני חושבת שאני שולחת אותך למיון.

ברגעים האלה אתה עדיין לא יודע מה צפוי. האם אני הולך לבדיקות ועד ארוחת הערב כבר נחזור הביתה? האם  הולכים לאשפז אותי? לכמה זמן? אני אמור לארוז משהו  בתיק קטן? מזוודה? כבר ברגעים האלה אתה מבין את אחד  הדברים המרכזיים ביותר במציאות האשפוזית. ברגע שהפ- כת להיות חולה של בית חולים, נפרדת לשלום ממסגרת הזמן המוכרת לך. אין יותר שעות או  דקות או בערך בצהריים. במק-  רה הטוב, מישהו יגיד לך "מחר". והוא מתכוון למובן ההודי של  המילה "מחר". בקיצור, ברגע  שפניך למיון, מחק את היומן. בטל הכל. ימים שלמים קדימה. קבל את הדין. ברוך הבא  אל בית החולים. וכמו שאמרנו, ככל שתקדים להפנים את העובדה שאתה באמת חולה, כך תתקדם מהר יותר אל הריפוי.

רופא/ת משפחה - צר לי לקבוע כאן ועכשיו: המוסד החשוב הזה הולך ונעלם לנו מתחת לאף. בעולם מושלם רופא המשפחה היה אמור להיות המושך בחוטים שמרכז אצלו את כל הטיפולים שתצטרך לעבור. הוא אמור לשלוח אותך לרופאים מומחים ולבדיקות אם צריך. בפועל מה שקורה הוא שרופאי משפחה הם אנשי מקצוע שחוקים שמתחבאים מאחורי מסכי מחשב, מבקשים ממך את הכרטיס המגנטי, ומנסים בכל פעם מחדש לספר לך שזה  בטח וירוס שמסתובב. וירוסים, כמו סביבונים, דרווישים ומתקני שווארמה, נוהגים להסתובב על פי אמונתם של  רופאי משפחה, ולא פעם - אתם יודעים מה, הם אפילו  צודקים. זה באמת נגמר בווירוס.

אם תשאלו אותי: למי קופות החולים באמת נאמנות, לשבועת הרופא או למאזנים הפיננסיים שלהן? אני אעשה  כמו כולם - אתעלם ואשנה נושא. אנחנו משתוקקים שיגידו  לנו "וירוס". זאת אחת התשובות המעודדות ביותר. זאת נחמת חולים עתיקה. אבל כשאתם עצמכם יודעים שזה לא וירוס, שזה לא טריוויאלי, שזה נמשך כבר יותר מדי, אל תיתנו לרופא הקופה שלכם לסובב לכם את הווירוס. עשו לעצמכם ולמשפחה טובה, ועופו למיון.

באופן הכי אישי, מעולם בחיי לא חוויתי מצב שבו בעיה שנמרחה עלי וסביבי במשך חודשיים  ואולי יותר, הצטמצמה, התבהרה, אובחנה ועברה לשלב הפתרון מהר כל כך, שעות ספורות, מרגע שהגעתי למיון. שם, קוראים יקרים, אתם פוגשים רופאים אחרים לגמרי.

בשבוע הבא אתייחס, אם ירצה ה' ואם האנטיביוטיקה תמשיך לעשות עבודה יפה כל כך, לצדדים אחרים בחוויית  האשפוז. לצפצופים. לריחות. למבקרים המזדמנים - שח- לקם אנשים נפלאים והיתר סתם ציידי מצוות. להבדלים  בין השניים. לפטפטנים. ולסוגיה הנצחית של הגבר החולה. רק תהיו לי בריאים. •

 

קטגוריה: