מי אוהב את השבת?!

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שבת, 13 ינואר, 2018

הסיטואציה פשוטה ומוכרת. שבת קודש.  יום שבת מנוחה. שעת צהריים נאה. מכונית משפחתית עליזה עושה את דרכה באחד מרחובות ירושלים. על מושבי  הרכב, בואו נגיד, אישה ואיש. הם בדרך לפגוש חברים. או  לבקר את הנכדים. או לראות פריחה, או שרידי שיטפון. הם נוסעים להם.

לפתע הם נקלעים לרחוב הלא נכון. חבורה של יהודים אדוקים בזקנים ובשחורים ניצבת מולם וכולם רושפים  משהו מול המכונית הזאת, שמפירה את כל מה שהם מא-  מינים בו לגבי השבת שלהם ובכלל. הם צועקים "שאבעס!"  עד לב השמיים. הם צועקים מכל הלב. מישהו גם זורק  משהו לעבר המכונית. אולי חיתול משומש, אולי גויאבה,  אולי פשוט אבן מאבני ירושלים. שאבעס!

ואז המכונית נעצרת. אלא מה? דלתותיה נפתחות. האיש והאישה יוצאים החוצה מזועזעים. "נכון!" הם אומרים למפגינים הזועמים שמולם: "עכשיו כשאתם אומרים את זה כך, תשמעו, אתם בעצם כל כך צודקים.  איך לא חשבנו על זה בעצמנו?!  ריבונו של עולם, הרי שבת היום! היום הקדוש שבו שבת הבורא מכל מלאכתו. המתנה הגדולה שנתן העם היהודי לכל עולם  התרבות. שבת, למען ה'. שבת. מה לעזאזל אנחנו עושים במכונית הזאת? תודה שהזכרתם  לנו. פשוט תודה".

אמת. הסיטואציה ההזויה הזאת מעולם לא התקיימה.  היא לעולם לא תתקיים. היא שקרית וכוזבת, ואפילו מבחינה סיפורית היא מהלך בלתי אפשרי ומצוץ מהאצבע.  אתם יודעים את זה. אני יודע את זה. זוג הנוסעים הבדוי מהסיפור שהצעתי יודע, וגם המפגינים הווירטואליים שצעקו וזרקו יודעים טוב מאוד שדבר כזה לעולם לא יקרה.

ולכן השאלה היא: למה, למה בכוח? הרי אם מישהו כאן עדיין מתכוון למילים שיוצאות מפיו, והוא טוען שהשבת יקרה לו, הוא אמור לדעת שאין דבר זר יותר לרוחה של  השבת מאשר הצעקה, הכוחנות וכיפוף הידיים. אבל אף אחד לא באמת מתכוון למה שהוא אומר.

לא דמותה של השבת הציבורית, ולא דמותנו כמדינה  יהודית, הן שעומדות מאחורי המאבק על חוק המרכולים, אלא הצורך של מפלגה דתית להפגין כוח ולהוכיח שגם בתקופותיה החלשות היא יכולה לכופף קואליציה.

זה סיפור ישן נושן. הוא רצוף "הצלחות" פו- ליטיות מהסוג הכוחני, וכל הצלחה פוליטית בחקיקת השבת הסתיימה בפגיעה בשבת עצמה. אני אישית מאמין שרוב הישראלים לא היו רוצים שהשבת תהיה יום ככל הימים. הם באמת אוהבים את  השבת, מייחדים אותה ובדר- כם אפילו מקדשים אותה. אלא שדרכם של רוב הישראלים היא לא בדיוק הדרך הדתית כמו שדרעי וליצמן מבינים אותה, אלא יותר הדרך המסורתית. מספיק לעשות שבת אחת בבית מלון ממוצע בישראל כדי לה- בין מה רוב הישראלים רוצים  בשבת. הם רוצים קידוש. הם שמים כיפה בארוחה. הם שרים "שלום עליכם". שעה  אחר כך הם בהופעה של האמן האורח. לא כולם. לא  אני. אבל רובם.

כבר שנים שמחוקקים דתיים מנסים להתעלם מהשבת  הישראלית המתרקמת, שיש בה מידה של מסורת והל- כה ומידה של חופש, ולכפות עליה את מה שאי אפשר לכפות, כדי לצבור את מה שהם רואים לרגע כהצלחות  ורווחים. אבל מה הם באמת הצליחו להרוויח עד כה? בעיקר שיותר ויותר ילדים למשפחות מסורתיות יזהו את  השבת עצמה עם החרדים, ולכן יאבדו בה עניין. אם בדור הבא הישראלים במלונות גם לא יניחו כיפה לבנה עם שם  המלון על הראש, לא ישירו "שלום עליכם" ולא יחפשו  שתי לחמניות קטנות ל"המוציא", למפלגות הדתיות לא יהיה בכלל עם מי לדבר על חקיקה דתית.

ומה עוד הרווחנו? רוב חבריי לשידור ברדיו הפסיקו  לברך ב"שבת שלום". שדרים בגל"צ, בתאגיד ואיפה לא מסיימים תוכניות יום חמישי ושישי בשלל ברכות. סוף  שבוע נעים. סופ"ש מהנה. וכל מיני "אחלה וויקאנד" נפתלים מכוערים ומאולצים. ובלבד שלא יוציאו מפיהם את  ה"שבת שלום" הישן והטוב, שבגלל בחישות של פוליטיקאים כוחניים הפך להיות אוקסימורון. כי באמת, חושב  לעצמו הישראלי, מה הקשר בין "שבת" לבין "שלום"?

כולם דיברו כאן השבוע על חשיפה חושפנית אחת, שאני נוטה להסכים עם רוב חבריי כאן שהיתה מגמתית וערוכה ושהערך הפוליטי שלה קרוב לאפס. ובכל זאת יש גם את העניין הקטן הזה שנקרא סגנון. אם תרצו  אפשר לדבר גם על ערכיות, אולי אפילו מוסר, סליחה  על הביטוי. ומהבחינה הזאת נחשפנו השבוע, על אפנו ועל חמתנו, לרגע של בילוי שאף אחד לא יספר לי שהוא נורמטיבי או ערכי או ישראלי מגניב כזה, ושכך בעצם מדברים ומבלים הילדים של כולנו.

מבחינתי לפחות זה היה רגע של פיכחון. עד השבוע יכולנו להשתעשע במחשבה שאורן חזן, על העדפותיו וסגנונו, הוא נטע זר בתרבות שלנו. כבשה שחורה. אף אחד אחר בעולם ההנהגה הישראלי, בטח לא כאלה שגדלו וחונכו  בבתיהם של מחוקקים, לא מצטלם כך, לא מבלה כך, לא  מוציא מהפה שלו טינופת כזאת. לא עוד. חברים, לא עוד.  אורן חזן, התברר השבוע, הוא מקרה די נפוץ. ייתכן שהוא בכלל הנורמה. •

 

קטגוריה: