העץ ועונשו

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 29 דצמבר, 2017

אני לא מת על יהודים שמכניסים הביתה אשוח סתם-כי-זה-מה-זה-מגניב, אבל אני גם לא מחפש אותם בנרות

 

איור: עציון גואל

הימים הטעונים שבין חנוכה לחגים הנוצריים תמיד מצליחים להכניס כמה מאיתנו למתח יהודי מוגזם. אנשים אשכרה הולכים לחפש עצי אשוח בבתים יהודיים. אנרגיית ציד המתייוונים מלווה אותם עוד מחנוכה ומחממת מנועים, והאובססיביים שבהם לא מוותרים גם על סריקה של מסעדות ובתי מלון.

כמו במקרה הקליני של אלה שמחפשים חרדים בזמן הצפירה, חיפוש האשוחים עוזר למחפש לגרד פצע עמוק בנפשו, להתמסר לזעזוע, ולקונן בקול גדול ונורא על העם הזה,  שמטביל את עצמו לנצרות, מתרפס בפני תלייניו, ובאופן כללי אין לו אפילו התחלה של חוט שדרה. 

עם חלק מהתחושות אני אפילו יכול להזדהות. מראה  של עץ אשוח עמוס איילי-מזחלות, כדורים זוהרים, ומתנות קטנות בתוך גרביים נראה לי סביר למדי כשמדובר בסרט אמריקני מתקתק עם שלג מאחורי הווילון. אבל כשכל  העניין מתרחש בכתובת "רח' הרמב"ם ‭ ,"10‬ בחורף של ‭ 26 ‬מעלות, וכשעל הדלת תלוי שלט קטן "משפחת לוי", אני חש צורך מסוים לכחכח.

זה לא שאני נכנס להתקף של חרון אלים, או מתחיל להעיף סנטות מהמרפסת. לא ולא. אבל קשה להגיד שהלב מתמלא שמחה, או רצון להכיר יותר מקרוב את הדיירים.

כאן אני חייב למהר ולהבדיל בין אשוח בסלון בית פרטי  לבין אותו אשוח בלובי של בית מלון. בשנה שעברה נשמעו כמה קולות שקראו לשלול כשרות מבתי מלון שיניחו סממנים נוצריים בלובי שלהם לכבוד התיירים שמגיעים ארצה לכריסמס.

המזדעזעים הסדרתיים לא מצליחים להבין משהו מאוד פשוט. אם בית מלון באירופה היה מניח חנוכייה בלובי לטובת האורחים מישראל, בונה סוכה בחצר או מכשיר את  אחד המטבחים שלו לפסח, ומישהו - קרדינל או כומר או סתם קשקשן בפייסבוק - היה דורש להחרים את המלון הזה, כולנו היינו חושבים שזאת  חתיכת אנטישמיות, ובצדק. אנשים שלא מצליחים להבין שזה אותו דבר, הם יהודים עגומים  ורצוצי-גלות, שלא מתחילים לקלוט שמרגע שהפכנו להיות ריבונים בארצנו משהו השתנה. משהו שקוראים לו אחריות, ולא פעם הוא אכן מכרסם בלוקסוס היהודי הישן, שאפשר לנו להתמכר ליללות השבר ולזעקות ה"געוואלד" המסורתיות.

ובכן, אני לא מת על יהודים שמכניסים הביתה אשוח  סתם-כי-זה-מה-זה-מגניב, אבל אני גם לא מחפש אותם בנרות ואני גם בעד שנפרגן לתיירות הנוצרית, שבוחרת  לעשות כאן את חגיה (שרוב עלילותיהם התרחשו, מה לעשות, בדיוק כאן).

ואחרי שאמרתי את כל זה, אני רוצה להוסיף שגרועים יותר מכל האשוחים שבעולם הם אלו שמכניסים עקרונות אמונה נוצריים לתוך סדר היום היהודי, וטוענים בקולי קולות שזאת היהדות האותנטית. להבדיל מאשוח, ארנב או איילים רתומים למזחלת שלג, הפלישה הזאת היא הרבה יותר עמוקה, קשה הרבה יותר להבחין בה וכמעט בלתי אפשרי להיפטר ממנה.

יש דברים יפים בנצרות. יש דברים מכוערים. יש רעיונות  שדווקא אפשר לאמץ, מאחרים כדאי להתרחק כמו מאש. משפט יהודי עתיק אומר משהו כמו "מהטובים במעשיהם לא למדתם, מהגרועים למדתם!". אשוח זה לא טוב ולא רע. זה פשוט לא שלנו. אבל עקרונות מסוימים שיובאו לכאן דווקא מהתקופות האפלות ביותר של הנצרות, יכולים להיות מפגע. וכשהם משפיעים על החוקים בישראל ועל היכולת שלנו לחיות את חיינו, זה הרבה יותר נורא מעץ מחט מגושם  שהתנחל לך בין השידה ל-X בוקס.

כל מי שהופך את רבניו לקדושים. כל מי שסילק את  האירוניה מתוך הדיבור הדתי. כל מי שמתייחס לגוף, למיניות ולחדוות החיים עצמה כאל בור אפל שורץ נחשים ואיומים. כל מי שמדבר על חטאים אנושיים בשפה ימי-ביניימית מחרידה, שכולה איומים ומוות ומהלך אימים על שומעיו התמימים בתיאורים גרפיים מחרידים - לכל אלו יש לי בקשה - שלא יבלבלו את המוח על אשוח מסכן בסלון.

אשוח אפשר לגרור החוצה במוצאי החג. את ערימת ההבלים המצחינה, שהם הניחו לנו במרכז הבית, ייקח הרבה יותר זמן לפנות.

והנה דוגמה אחת לאיש מצוין ואמיץ שהחליט להתחיל לפנות החוצה ערימה אחת, לאו דווקא קטנה.

הרב אילעאי עופרן כתב השבוע פוסט בפייסבוק בנושא שפעם, בנעוריי למשל, אף אחד במגזר הדתי לא הסכים להתקרב אליו. גם העולם החילוני נגע בו מתוך סלידה, בערך כמו שמטפלים בפגר של עכבר, והקדיש לו את הפינה המיתולוגית "על בנים ועל בנות" בעיתון "מעריב לנוער".  גם היום הנושא של "זרע לבטלה" הוא נושא שיחה מביך, ורוב המחנכים היו מעדיפים שמישהו אחר ישלוף עבורם את הערמון הלוהט הזה מתוך הרמץ.

הרב עופרן פותח בהודעה על כך שלא חולף עליו יום בלי שמישהו ישאל אותו כמה שאלות בנושא איסור הוצאת זרע לבטלה. הנושא מטריד. הנושא לא נותן מנוחה. הסטנדאפיסט חנוך דאום היה אולי הראשון שלא דפק חשבון ושחרר את החיה הפראית והרועשת הזאת על הבמה. המגזר, מיותר לציין, עצר את נשימתו. מצד שני, מי שקצת עוקב אחרי פעילותו הענפה של הרב עופרן בשנים האחרונות מבין שאין סיכוי שהרב הצעיר והאמיץ הזה יתחמק באלגנטיות מהנושא הדחוי, ויפנה לפעילויות רבניות מפנקות יותר - מישהו שצריך לגנות, למשל, ספר שצריך להחרים - כאלה.

בהמשך הפוסט כותב עופרן כמה עקרונות מנחים. אתה קורא בהם ואתה מבין שבניגוד לכמה אחרים, הרב הזה הבין שהמשימה החינוכית והרבנית הדחופה והראשונה במעלה היא המשימה להרגיע. להניח דברים בפרופורציות. להוציא המוני נערים, ולא רק נערים, מהתחושה המשתקת והמדכאת שהם פושעים חסרי תקנה ובני גיהינום.

הוא כותב שם, למשל: חשוב להבחין בין המושגים "רע",  "אסור" ו"לא נורמלי" - בדרך כלל הם חופפים. רצח או  גזל הם גם רעים, גם אסורים וגם לא נורמליים. אוננות רק  אסורה. לא רעה. ולגמרי נורמלית.

אסור להציג מצג שווא שחתונה תפתור את הבעיה. גם כי היא לא, וגם כי זה מפיל על בת הזוג תפקיד שגוי של "הצלה מהחטא" ויוצר עיוות נורא של הקשר הזוגי.

ואולי הכי חשוב: "יש להוציא מהדיון החינוכי את המטען העודף שהעמיסה עליו השפה הקבלית. האתגר קשה מספיק  גם בלי זה ואין לנו עסק בנסתרות".

גם אותי עצמי שואלים לא פעם כל מיני שאלות. שואלים, למשל, אם עדיין יש לי צורך ברבנים. הרי בענייני כשרות אני סומך על המילה של בעל המסעדה,  וברוב ההתנהלות היהודית שלי אני עצמוני, ברוך ה'. אז  האם אני עדיין "צורך" רבנים? שואל? מתייעץ? שמח שהם  בתפקידם? ובכן כן.

מול מהלכים כאלה, שהם הצלת נפשות של נערים רכים ומבולבלים, וגם, באותה הזדמנות סילוק של אשוח ענקי מתוך חדרי השינה של המוני נערים ישראלים, אני שמח  גם לנשק את זקנו (הווירטואלי, כן?) של הרבי. •

 

קטגוריה: