הסחר הפורה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 22 דצמבר, 2017

הסחר הפורה

חנוכה הוא חג עממי, אולי אפילו עממי מדי. על סופגניות מעוותות, סרטי ילדים ירודים והבהלה לאגורות

 

איור: עציון גואל

 

כמו תמיד בחנוכה, גם השנה מצאתי את עצמי תופר  את כבישי הארץ לאורכה ולרוחבה. הרוב עבודה, אבל לא  רק. בכל אופן, לאן שלא תיסע, חנוכה נמצא בכל מקום  בישראל. בשלטים. בחלונות. על מדפי המאפים. חג עממי  אמיתי. נכון, לפעמים קצת עממי מדי. אבל נהדר.

זה מה שקורה כשהמחוקק חוסך מאיתנו את התערבותו  המיותרת, והחג זורם מאליו. לפעמים דווקא הייתי שמח  לאיזו התערבות קטנה של המחוקק, למשל בשימוש המס- חרי המוגזם שעושים בחג הזה. אבל גם אם העולם מתחלק למה שמוכר ומה שלא, אני החלטתי שהשנה אני אפילו לא מסתקרן לברר מקרוב מה קורה לסופגנייה ששוברים עליה לוח שוקולד, מנסים לנטרל אותה באמצעות מרנג  לימון, או דוקרים אותה בזונדת קרמל. אם אני ממש אסתקרן, נראה לי שאבצע את הניסוי אצלי במטבח ואברך  את הברכה המסורתית "ברוך משנה הבריוש".

אז כשהייתי בחוץ, היה לי רגע אחד מתוק שעליו אני  שמח לספר. חזרתי מהופעה בצפון. איכשהו יוצא שכשחוזרים בלילה מהצפון עוצרים לקפה בתחנת הרענון ההיא  של כביש ‭ .6‬ בערב שעליו אני מספר לכם דעתי היתה זחוחה ושופעת עליצות, כי הצלחתי להתגבר די בקלות על הגרוע ביצרים ולא הזמנתי את הנקניקייה ההיא, שלך תדע ממתי היא מסתובבת שם.

הבחור שהכין לכולם קפה לקחת, ענד תגית מתכתית  שעליה כתוב שמו "מוחמד כבהא", אז שאלתי אותו אם הוא קרוב משפחה של הכדורגלן.

"מי? מרואן? בן דוד שלי!"

"כבוד!" - אמרתי לו - "שחקן שחקן".

הצעיר שלפניי הסמיק. עיניו נצצו. לא אתפלא אם שניים  או שלושה סנטימטרים נוספו לגובהו. עשיתי לו את הערב. ברור לי שאת ספלי האמריקנו הבאים הוא עשה בצעדי  ריקוד. והעובדה הזאת, שעשיתי לו את הערב, עשתה לי  את הערב. וכמה זה פשוט, חשבתי לי. כמה פשוט לשמח  בן אדם. לעשות כבוד לשם ולשבט. ולמה לא לעשות את  זה יותר. וכמה פשוט גם לעשות את ההפך. ולמה שלא נעשה את זה קצת פחות.

במסגרת החנוכה גם אנחנו מצאנו את עצמנו עומדים בתור לאירועים לכל המשפחה. מכיוון שאצלנו עושים המון עניין מערך מוסף, החלטנו לקחת את כל הילדים לקולנוע סמדר. עניין חינוכי וערכי.

קולנוע סמדר הוא סיפור ירו- שלמי מרגש על מאבק חברתי  שהסתיים, כמה נדיר, בניצחון. לכאורה, שום דבר בעולם לא היה מסוגל לעצור את התהליך האבוד מראש שבו ערכים נוגעים ללב כמו זיכרונות ילדות ואהבת קולנוע מובסים ללא תנאי על  ידי שיקולי רווח והפסד, נדל"ן ותשואה. אבל יש בירושלים כמה אנשים שלמרות שהם  חזקים, גם הלב שלהם במקום הנכון, ו"סמדר" שרד. קולנוע אחרון בעיר שהוא לא מתחם ולא קניון, אלא בית קולנוע  כמו פעם. מבנה עצמאי שעומד בלב שכונה, כמו בית כנסת  וכמו בית העם. דוכן מזון אחד בכניסה. אחד! ובמקרה של  סמדר, דוכן המזון הזה מופעל על ידי ביסטרו "חרוצים", שמעסיק עובדים בעלי צרכים מיוחדים ועושה מלאכת  קודש וגם אחלה מנות. בקיצור, היה לנו חשוב שהילדים יראו ויכירו את הדברים הנהדרים שקיימים במרחק הליכה מחדר השינה שלהם.

ואז הגיע הסרט עצמו. אנימציה, כמובן. זה מה שילדים  ומשפחות רואים היום וזה אחלה. בעלי חיים, כמובן. בעלי חיים מככבים מאוד חזק מאז ימיו הראשונים של מיקי מאוס  ועד היום. אבל למה, למען השם, הילדים שלי צריכים לעקוב  במשך שעה וחצי אחרי פינגווינים סטלנים, לוטרה הזויה, ותרנגול מחוק על כל הראש כתוצאה מאיזה ערבוב שגורם לו לדבר לאט מדי ולדלג על עיצורים מסוימים?

כל החיות הללו הן פריקיות של גלישת גלים אקסטרימית, וזה כמובן אך טבעי. הרי למה עוד אפשר לצפות  מתרנגול שנדפק קשות מ"חגיגת", אם לא שירוץ עם הגלשן שלו להר הגעש הפעיל הקרוב ולצאת לגלישה על  מפלי לבה לוהטים? אבל תעזבו אתכם, אחיי ההורים, מתי בדיוק הסכמנו להשלים עם העובדה שבעלי חיים בסרטי  ילדים אמורים לדבר ולהתנהג כמו מסוממים, שיכורים, או לפחות מטורפים? מתי אפשרנו לדמויות האלה לחשוף את הילדים שלנו לאוצר המילים הירוד, האלים, העברייני והמסומם עד העצם שלהן? למה אנחנו מניחים לילדים שלנו לזהות את כל  זה עם המילה "מגניב"?

נכון, פינגווין הוא חיה חמו-  דה, וגם אין באמת צורך להס- ביר מה מגניב בגלישת גלים, אבל למה הוא צריך לדבר כאילו הוא בפגישה עם קצינת מבחן? ולא, על העלילה אני לא  מתכוון לדבר יותר מדי. לדעתי, היוצרים לא בזבזו עליה  יותר מדי מאמץ, אז לא נראה לי שאני חייב.

כל מי שקרא את הטור הזה יותר מפעמיים יודע שמעטים הדברים שאני בור בהם כמו תחזיות פיננסיות. מתוך כך, לגמרי מיותר לשאול אותי אם גם אני אחד מאותם ממזרים בני מזל שרכשו לעצמם ביטקוין בימים שבהם הערך הנקוב שלו הקביל למסטיק עגול. לא. מובן  שאני לא. לא שהיתה לי התנגדות, אבל אצלנו במשפחה  לא נהוג לעשות כסף כל כך בקלות, ומסורת היא מסורת.

עם זאת עלילות הביטקוין ונפלאותיו לא הותירו אותי  אדיש, ומייד נזכרתי בפרשייה נשכחת מימי ילדותי. בתחתית המטבעות של אותם ימים היה שמור מקום של חוסר  כבוד לאגורה. עדיין החזירו אגורות כעודף, אבל כשהחזקת אגורה בידיים ידעת שאי אפשר לקנות בזה שום דבר, ואפילו מתמטית אי אפשר לחלק אותה. המבוגרים כמובן טרחו להבהיר לנו שפעם אגורה היתה הון גדול, והיה אפשר  לחלק אותה למילים, ואת המילים לחצאי מיל. ובכל חצי מיל היית יכול לקנות שתי מנות פלאפל ושתייה, בדיוק כמו שאני מספר היום לילדים על חצי הלירה של ילדותי.

האגורה היתה מטבע חיוור. שוליה היו גליים, ועל אחד הצדדים שלה היו מוטבעות שלוש שיבולים. יום אחד נפוצה שמועה עקשנית במיוחד שברחבי הארץ משוטטות להן כמה אגורות כאלה, שלשיבולים שלהן יש כמה גרעינים  חסרים. שוויים של המטבעות הללו, התעקשה השמועה,  היה מעל לגבולות הדמיון האנושי. מיליונים! מה מיליונים?  מליונתאלפים! ובקיצור - הגיעה השמועה לשורת המחץ  שלה - כל אדם שעתידו הכלכלי חשוב לו, ינהג בתבונה רבה אם ילקט את כל האגורות שמסתובבות אצלו בבית,  ישטח אותן על השולחן, ייעזר בזכוכית מגדלת, אם צריך,  ויספור בסבלנות שיבולת שיבולת, גרעין גרעין.

אין לי מושג מי הליצן שעמד מאחורי אגדת השיבולת  השווה מיליונים, אבל הוא הצליח לשגע גברים, נשים וילדים מכל המגזרים והגילאים. אנשים רוקנו כיסים, חיטטו בעומק הבטנה של מעילים ומזוודות, ואף הפכו את מגירת הבלאגן הזאת שיש בכל מטבח בישראל ויש בה תמיד  מפתחות ללא מנעול, שפופרות דבק יבש, סוללות ריקות, דיבלים נשכחים ומטבעות. למותר לציין שאיש לא התעשר מהמסע האידיוטי הזה, אבל כששמעתי השבוע על הביטקוין, שאלתי את עצמי עד כמה זה מופרך לחשוב שבשני  המקרים מדובר באותו גאון, שדי התקדם עם השנים. •

 

קטגוריה: