יאללה הפועל

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 8 דצמבר, 2017

יאללה הפועל

איור: עציון גואל

 

מכיוון שהחלטנו, אשתי וכל מי שאין לו כוח  להתווכח איתה, לטפח קצת את החצר האחורית, פיניתי לעצמי כמה שעות והתחברתי אט אט לפלאח שבתוכי.

קודם כל החלפתי בגדים. תמיד יש לי בארון מערכת  סמרטוטים שמיועדת לרגעים הנדירים האלה. ג'ינס מק-  שישים ומתפוררים, חולצה עם כיתוב מחפיר, וכמובן בגד  עליון שבשכונת ילדותי נהוג היה לקרוא לו "טרלינג".  כלומר, כמו טרנינג, רק מהתחנה המרכזית.

מדובר בפריטים בעלי ערך רגשי שחבל בכלל להסביר, שאילו היו כפופים לשליטתה הבלעדית של החילונית  שלי, היו מוצאים את עצמם כבר לפני שנים באוטו זבל.

הם חייבים לי את חייהם. אינספור פעמים הצלתי אותם  ברגע האחרון, באמצעות הקלף המנצח: אני חייב זוג אחד  של בגדים שאפשר, כמו שאומרים, לפרג'ע. לגינון, לצביעה, לפתיחת סתימות, לימים של בוץ. לזוג הבגדים הזה, שאשתי היתה מעדיפה שלעולם לא תראו, אנחנו קוראים  "בגדי פירג'ועים". בשלב הבא הייתי זקוק למריצה. את זה החילונית סידרה בתוך דקות. ועכשיו כל מה שהיינו צריכים זה לצאת לסיבוב בשכונה, ולחפש אבנים יפות כדי לתת קצת צורה לחצר. זה לא היה אמור להיות מסובך  במיוחד. באזור שבו אנחנו חיים, אבני פרא גדולות ויפות הן תופעה מצויה בערך כמו אנשים שמדברים לעצמם.

יצאנו אם כן לדרך. כפפות עבודה. נעליים גסות. מריצה ובגדי פירג'ועים. אני מודה שלא הבטתי במראה לפני שיצאתי, אבל שום דבר לא הכין אותי לתגובות.

היה זה אלתרמן הגדול שהותיר לנו את השורה המסתורית "אם כתר הוא נושא, או דלי, אין שום הבדל, בסוף  יישן הוא". לא תמיד היה ברור לי למה הוא התכוון.

מעולם לא חשבתי שכתר הוא ההפך מדלי, אך עם הזמן למדתי שאלתרמן צודק. אכן יש דברים שאם אתה סוחב  ברחוב, הם יזכו אותך במבטי פרגון והערכה, ויש גם ההפך. עגלת תאומים, למשל, מושכת  המון כבוד. גם קונטרבס. או נבל. ולהבדיל, אם אתם קונים בעונה זר גדול וקלוע יפה של שום טרי, גם אז יש לכם סיכוי טוב לתשואות. אמנם מרחוק, כן? אבל  כבוד. מצד שני, אני עדיין זוכר את הימים שבהם ניקיתי חדרי  מדרגות כסטודנט, ואת המב- טים השקופים שהם נחלתך הבלעדית כשאתה נכנס למעלית חמוש בדלי, סמרטוט ומגב.

טוב, בעצם לא כל כך זכרתי את המבטים האלה. עד  שהגעתי לשפת הרחוב, גורר ברוב חן את המריצה, שכבר רבצו בה שלוש אבנים מכובדות. ברגע שאנשים זיהו את  הפרצוף שלי - מהשכונה, לא מהתקשורת, תנוחו - התחיל מבול של תגובות.

אנשים צחקקו. גיחכו. פתחו את חלונות הרכב שלהם  כדי לזרוק הערה בנוסח: "עברת לבניין?", "זאת העגלה  המלאה שלך?" או "עד כדי כך קשה עכשיו בעיתונות?" וכמובן הצעות עבודה שונות ומשונות, שאת חלק מהן אני  מתכוון לשמור. לך תדע.

כעבור ארבע נגלות חזרתי הביתה עם מספיק אבנים  לשביל קטן ומסלעה, ועם מחשבות להמון זמן. יכול להיות שרוב הציבור בישראל לא באמת מאמין בסיפור הבריאה  התמים כמו שהוא מופיע בספר בראשית. אבל בדבר אחד, אין ספק, הוא מקבל את הנחת היסוד המערבית של בראשית: עבודת כפיים היא עונש. "בזיעת אפך תאכל לחם"  זו לא עצה לחיים, זו קללה.

אני באופן אישי קורא אחרת את הסיפור, ולכן אמשיך מדי פעם להשתחל לבגדי הפירג'ועים ההולכים ומתפוררים, אדחף מריצה ברשות הרבים ואעשה מעצמי צחוק, במסגרת המלחמה הקטנה והאבודה שצריך לנהל נגד התפיסה הזאת. אבל בעיקר למען הילדים.

מדי פעם אעשה להם את כל הטקס הטרחני. אספר להם שפעם אבא שלהם היה קיבוצניק שבמו ידיו עדר וגזם וחפר  (טוב, לזה הם מאמינים בקלות), וכמובן שבר אינספור קתות  עץ של מעדרים ומכושים. שלעולם אאמין בעבודה קשה, או לפחות לא אפחד ממנה. מדי פעם אשוב ואשלוף ברוב דאווין את רישיון הנהיגה שלי ואראה לעירוניים המפונקים שלי, שלפחות מבחינת משרד הרישוי אני רשאי לעלות ברגע זה על טרקטור ולעשות רוורס עם עגלה. ושאלוהים ישמור אותנו אם דבר כזה יקרה במציאות.

בבתים שבהם גדלנו,

אורחים לא היו אמורים לראות את המטבח מבפנים. הדודות  שלי הקפידו על מה שמכונה "כלי הגשה" - מנגנון בורגני שנועד להסתיר את העובדה המבישה שמישהו נאלץ לעבוד עבודת פרך כדי שהמזון שלפנינו יגיע לצלחת.

אנחנו? לעבוד? עבודה היתה כמו כינים, או סקנדל  משפחתי, וכולנו טיפחנו מיומנות מרהיבה של טשטוש. המרק הוגש בקדירת פורצלן מפונפנת שברור שהוא לא  התבשל בתוכה. אפילו החמין הגיע בקעריות נאות, אחרי שכל הביצים קולפו וכל שקיות הבד הלוהטות רוקנו בקפידה מן החיטה והקטניות. המטבח היה "מאחורי הקלעים"  של הבית, וכל הפיח, הזיעה, הכוויות והקללות נשמרו בו.

לאן שלא הפנינו את מבטינו, היה משהו שנועד להסתיר  את מרכיב העמל. הפורמייקה כיסתה על הנגרות. את הב- גדים לבשנו כך שכל טרחת התפירה נחבאה בצד הפנימי,  והבתים שגרנו בהם צופו בטיח. או סתם ב"שפריץ", שניסה  להסתיר את מלאכת הבניין, הצנרת וכל הג'יבריש הזה.

וכן, בניגוד לכמה אמונות תמימות, האתוס הבורגני  הזה לא שלט רק בבתי אצולה אוסטרו-הונגריים, אלא גם  בבתים טריפו-פולניים, כורדו-מרוקאיים, ואף תימנו-יקיים.

ואז צמח טרנד חדש. פתאום היה מותר ללבוש את החולצה עם התפרים בחוץ. המילה האחרונה בעיצוב היתה לחשוף את הקרביים של הבניין והצנרת, וכולם שברו את קירות המטבח והתחילו לתלות מהתקרה מחבתות וקלחות, תמונה שהיתה גורמת לרוב הסבתות שלנו להתמוטט כאן ועכשיו.

כל מי שלמד שתי תיאוריות של אמנות, והיה צריך ללמוד קצת ברכט לקראת הבגרות, חשב בשיא תמימותו שיכול  להיות שהמהלך הזה מבשר על שינוי מגמה עמוק. שאולי-  אולי, התחלנו לשקם את יחסנו לעבודה. אבל תעזבו אתכם, זה בסך הכל טרנד. סגנון עונתי וחסר משמעות פוליטית  כלשהי. מי שלא מאמין לי, שילבש את בגדי הפירג'ועים  שלו, ידחף מריצה וייצא כך לרחוב הראשי. בהצלחה.

בניגוד לרוב המגיבים שחגגו השבוע, אני באמת  מכיר קצת את יונתן רזאל. וכמו כל מי שמכיר אותו, אני גם אוהב את האיש ויצירתו. לא שוחחנו על פרשת הגאפר  השחור שהוא הצמיד לעיניו (לא אהבתי), אבל אני מרשה לעצמי להניח שגם אם אין כאן מהלך גאוני, בסך הכל מדובר  בדאחקה שיצאה לגמרי מהקשר או פרופורציה. כך או כך, רוב הבדיחה היא על חשבון עצמו, ודוסים עם הומור עצמי הם תופעה מבורכת.

הבעיה היא שרוב המגיבים בזעם, כמו גם התומכים בלהט, מניחים שמדובר במהלך רציני עד אימה. רציתי אם כן להזכיר לשני הצדדים שהיו תקופות בעם הזה שבהן ריקודי  נשים נחשבו לתופעה משמחת, ושמחה נחשבה לעיקרון דתי.

הקוראים מתבקשים לזהות באיזו נקודה הרשיתי לעצמי לסרס את הטקסט המקורי ממסכת תענית שבמשנה, כדי  לא לפגוע ברגשות הציבור העוד-יותר דתי:

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם  יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו... ובנות ירושלים יוצאות וחולות (ורוקדות) בכרמים, ומה  היו אומרות? בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך,  אל תיתן עיניך בנוי! תן עיניך במשפחה. והיו בני ירושלים יוצאים לקראתן בגלילים של מסקינטייפ שחור, שלא לבייש  את מי שאין לו. והיו מדבקין מהן על עיניהם ואומרים 'זה  ימים טובים זה? לסדום היינו. קישטה, הביתה כולם!" •

 

קטגוריה: