רוק בישיבה התיכונית

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שלישי, 24 דצמבר, 2013

רוק בישיבה התיכונית

סיפור קצר על הימים שבהם חשדו בנו שעמוק בלב, מתחת לכיפה ולציצית, אנחנו נערים צעירים ועל איך שמורכבות החיים מגישה לנו לפעמים דייסה קשה לעיכול

Picture

ישיבה תיכונית כפי ששמה מעיד עליה היא מין יצור כלאיים בין ישיבה לבין בית ספר תיכון. אין שום דבר נורא בהכלאות ובחיים המורכבים האלה לפעמים אין ברירה וחייבים לערבב טוב טוב. לעיתים התוצאה היא קוקטיל לא רע בכלל. בפעמים אחרות הערבוב רק מדגיש את הצדדים הפגומים של כל אחד מהמרכיבים ומצרף אותם אבוי לכדי דייסה בלתי אכילה. כמי שהכיר היטב את המוסד המכונה "חדר אוכל" - מהישיבה מהצבא מהקיבוץ - אני יודע כמה דברים על דייסה בלתי אכילה.

בנימה מעט פחות סרקסטית אומר שאני זוכר היטב כמה התגאו ראשי הישיבה בקולאז' התרבותי המהפכני שהם ביצעו. ובצדק. הם לא הפסיקו להתרגש מהחיבור האמיץ בין בית המדרש הישן לבין החיים החדשים. הצדיעו לגמישות האקרובטית (של עצמם‭(!‬ שאיפשרה להם את השפגט בין לימוד הגמרא לבין האלגברה והאנגלית ולפעמים אפילו השוויצו ביכולת של התלמידים לעבור מנדנודי הגוף הלולביים שליוו אותנו בבית המדרש לכל מה שקרה אחר כך על מגרשי הכדורגל והכדורסל. שם שעטנו התרוממנו לנגיחות ולריבאונדים קירקסנו וכיסחנו זה את זה כאילו אין מחר בדיוק כמו במגרשים של תיכון חדש בתל אביב או אפילו בכדורי‭...‬ השם ישמור.

אנחנו היינו נערים מתבגרים המומי פנימייה וההרצאות האלה בשבח החיבור בין הקודש לחול חלפו כמה מטרים מעל לראשים שלנו. גם אנחנו חיינו חיים כפולים אבל את הכפילויות שלנו היינו חייבים לשמור בסודי סודות. הרי הישיבה אמנם התגאתה בפתיחות שלה אבל מאיתנו היא ציפתה ללא פחות מאשר שלמות הומוגנית שאין בה צל של ספק. היום אני חושב שהיינו בני 16 שכמונו הרבה יותר גמישים מהמחנכים המהפכניים שלנו. הרבה יותר גמישים ממה שאפילו תיארנו אנחנו לעצמנו.

באותם ימים איש לא דיבר על חינוך מתוך אמון. על הקירות אמנם היו דבוקים שלטים בנוסח "חנוך לנער על פי דרכו" אבל אף אחד לא שאל אותנו. אותנו בדקו. היינו חשודים כל הזמן ודי בצדק. הישיבה חשדה בנו שעמוק בלב מתחת לכיפה ולציצית אנחנו בעצם נערים צעירים. ואוהו היא צדקה! חוקי הישיבה לא התירו יציאה לסרט למועדון או לעיר הקרובה (חדרה למען השם‭.(‬ ההנהלה גם לא עודדה חיבור הדוק מדי לתרבות הישראלית שהיתה אז עכשווית. אבל לנו לא היתה שום כוונה לבלות נעורים שלמים בלי לראות סרט בלי ללמוד את הצעדים שטרבולטה עשה ב"גריז" ובלי להבין למה לעזאזל מתכוונים החבר'ה מגזוז כשהם שרים "גיל שש עשרה‭...‬ מין קצפת ודובדבנים‭."‬ אנחנו בכלל הקדשנו את גיל 16 ללימוד מסכת "גיטין‭."‬

 כן אני מוכן להישבע כלומר להתחייב על כך שכולנו ידענו את סנדרסון בעל פה ובטח את "תשע בכיכר" שהיה אז להיט. וכן עוד לא יצאנו עם בחורה אבל כבר שלטנו לא רע בכלל בהלכות גט כשר וגט פסול. יום אחד מישהו מאיתנו שאל את הרב מה פתאום אנחנו לומדים מסכת "גיטין" לפני שלמדנו אפילו מסכת "קידושין‭."‬ הרב ענה: "כדי להקדים רפואה למכה‭."‬ וכך למדנו גם משהו על הומור יהודי.

חיפושים קבועים היו נערכים בחדרים שלנו והמדריכים פישפשו במדפים ומתחת למזרנים. ואנחנו תמימים שכמותנו אפילו לא ידענו מה הם מחפשים שם. בדקו מה מוקלט בקסטות שלנו ואילו ספרים בדיוק מונחים על המדף. חבל שלא בדקו איך אנחנו מסתדרים מבחינה היגיינית. שלושה שבועות בלי כביסה ואפס מודעות. אבל הם היו עסוקים בסוגיות אחרות והכי גרוע היה העניין עם הפוסטרים.

באותם ימים היה בישראל מין מגזין לנוער שנקרא "להיטון‭."‬ אף אחד כמעט לא זוכר מה היה כתוב ב"להיטון" לדעתי גם מי שכתב שם שכח. אבל בין הדפים האמצעיים של כתב העת המדעי הזה היה מקופל תמיד פוסטר של איזה כוכב. רוב בני גילנו נהגו אז לצפות את כל הקירות בתערוכה צפופה של פוסטרים חגיגת נייר חסרת היגיון שהיתה תמצית טעם הנעורים על יופיים וחמוריותם. אנחנו היינו דתיים. לא רצינו כאלה חדרים. אבל פוסטר אחד או שניים? במסגרת התחתית הכפולה של חיינו החוגגים את מורכבותם?

בקיצור יום אחד הגיעו המדריכים לפנימייה לבדיקת פתע. המדריכים שעטו בסנטרים זקורים. דלתות ומגירות נטרקו. מזרנים נהפכו בעוז. שום דבר לא נמצא לא חוברת של גסויות לא חפיסת סיגריות ולא חפיסה אחרת. באמת שהיינו ילדים טובים. ואז נכנס המדריך לחדר שלי. לא היה לי כלום אבל הכל אצלי רעד. המדריך הבחין במשהו הוא שיחרר מין צפירת זעם מוזרה מגרונו ופסע קדימה כאילו הוא הולך לשבור איזה קיר ואז בלי לעצור הוא הניף זרוע כבדה ותלש את הפוסטר שהיה מעל המיטה. מה אני אומר תלש? דרס! הוא קרע את הפוסטר לגזרים ותקע בי מבט מלא בוז: "אתה עוד תשמע ממני‭."!!!‬

 אני לא יודע על מה כאבתי יותר על המבט הנוזף שהבהיר לי שלעולם לא אהיה בן ישיבה קלאסי או על הפוסטר הקרוע. באמת אהבתי את אריאל זילבר. באמת רציתי אותו תלוי מעל המיטה.

השבוע אחרי שלהקת תיסלם החליטה לוותר על אריאל זילבר במופע החגיגי שלה לא יכולתי שלא להרהר בסיפור הקטן הזה בחיינו ההפכפכים ובסירוב האנושי העיקש להתמודד עם כל מה שחשוד שהוא מורכב מדי. •

 

קטגוריה: