עומדים ושואלים למה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 28 יולי, 2017

עומדים ושואלים למה

יותר מדי מרכיבים הפכו את הטרגדיה של אמיר פרישר גוטמן לסיפור שאין דרך לעכל אותו

Picture
Picture

פרשת חייו ומותו של אמיר פרישר גוטמן הביאה מדינה שלמה לעמוד כמו אותה ילדה קטנה בשמלה אדומה ושתי צמות, ולשאול: למה? איפה ההיגיון? והאם אין גבולות של טעם טוב לסיפורי הגורל האנושי? יותר מדי מרכיבים הפכו את רכבת ההרים הזאת לסיפור שאין דרך לעכל אותו או לפחות להתמודד איתו.

כנהוג אצלנו, לא הפסקנו לדבר על כך שאין מה להגיד, ולא הפסקנו לנתח את העובדה שאין מה לנתח. ואכן, אין דבר אנושי יותר, שובה לב ושובר לב מהניסיון האבוד לחפש משמעות גם בפינות שבהן היא כנראה לא קופצת לבקר בסך הכל מדובר באמת בסיפור שהוא לא רק הזוי ומוגזם. הוא פשוט סיפור גרוע ולא הוגן. אילו הגורל האנושי היה מנוהל על ידי ועדה אמנותית, למשל, הסיפור הזה היה פשוט נפסל, ובצדק.

היה לי פעם ידיד טוב בשם הלל. הוא שימש רב בקיבוץ בית רימון שבו הייתי חבר באותן שנים, ולא היה אפשר שלא לאהוב את החיוך שלו. שנים לפני כן הוא נפל בשבי המצרי במלחמת יום כיפור המצלמות הנציחו את הלל אונסדורפר יוצא מ"מעוז המזח" ובידיו ספר התורה של המוצב. והתמונה של שניהם, הלל והספר, הולכים חבוקים אל השבי והלא נודע, הפכה לאחד הדימויים החזקים של המלחמה בשלב הראשון והפסימי שלה.

באותם ימים, עסקאות שבויים בין ישראל לאויבותיה עדיין שמרו על מידה של היגיון ופרופורציה, והלל חזר הביתה בריא ושלם ומלא תוכניות לעתיד. הוא למד, הוסמך לרבנות והקים משפחה. מדי פעם, כשביקשו ממש יפה, הוא עמד מול קהל של צעירים וסיפר בקול נסער את סיפור המלחמה ההיא מזווית הראייה של חיילים במוצב שחשו שהם נעזבים לגורלם.

על פי כל תסריט הגיוני, הוא היה אמור להמשיך עוד שנים ארוכות לגדל ילדים, ללמד תורה, להרביץ את החיוך ההוא ולספר את סיפורו. אבל האיש ששרד את הקרבות ואת השבי לא חזר מעקיפה אחת על כביש ואדי מילק. שנים שאלתי את עצמי מה ההיגיון בכל זה, והתשובה הכי טובה שאני יכול לתת לעצמי היא לאהוב את החיים האלה ולהיזהר על הכביש.

אני תוהה אם גם לכם, קוראים נכבדים, סיפור חייו ומותו של אמיר פרישר גוטמן הזכיר משהו. כי אם כן, מסתבר שמדי פעם זה בכל זאת קורה. צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. ההומור הגרוע כל כך של מלאך המוות. ההיעדר המוחלט של משהו שמזכיר השגחה. סימפוניה צורמת לכפיות טובה קוסמית. וההתנחמות הפתטית שלנו בכך שדווקא ברוב המקרים דברים מתגלגלים הרבה פחות גרוע.

החסידות המקורית של פעם, זאת שחייתה באקלימים שהתאימו למלתחה שלה, האמינה שלכל סיפור יש משמעות רוחנית עמוקה. החסידים הראשונים, ובעיקר האדמו"רים שלהם, האמינו אמונה עמוקה בכל טקסט סי- פורי. לא רק סיפורים על צדיקים או רבנים נחשבו אצלם לטקסטים קדושים, אלא כל חיבור שיש לו מבנה של סיפור.

כלומר, פתיחה כמו איזה "הי›ה היה" קלאסי, "בקצה היער" או "פעם לפני הרבה שנים‭;"‬ ואז התפתחות מפתיעה, סיבוך, או סתם תפנית בעלילה; ולבסוף סגירת מעגל לטוב או לרע.

הסוף יכול היה להיות "ומאז הם חיים באושר ועושר" (שזאת חתיכת דרך לתאר חיי נישואים) ואפילו, אנא עארף, "ומאז ועד היום אפשר לפעמים לראות, בליל ירח מלא, את רבי זרח - או את גוסטב השיכור, או את בתו החיגרת של רוטשי- לד - כשהם מאכילים את סוסם הלבן בקליפות של רימונים‭."‬ ברגע שטקסט הסתדר במבנה של סיפור - כמעט לא משנה מה התוכן ומי הן הדמויות - החסידים האמינו שיד אלוהים נמצאת שם.

מכאן האמונה שאין בעולם סתם סיפור אין סיפורי סבתא. ואם יש, אז הסבתא היא לא סתם סבתא. היא מלאך או רעיון מופשט, או שאליהו הנביא שוב השקיע בתחפושת. אם יש לעיתים סיפורים שלא אומרים לנו כלום, אמרה החסידות המזרח-אירופית, זה לא הסיפורים - זה אנחנו. קוצר ההשגה שלנו מביא אותנו לפספס את חוט העומק האלוהי, אבל הוא תמיד נמצא שם, בכל סיפור, שופך אור ועושה סדר בדברים. החסידים באמת האמינו בזה.

האמונה המקסימה בכוחו של סיפור הביאה את החסידים לכמה וכמה יצירות מופלאות. עלה על כולם רבי נחמן מברסלב, שהיה מספר מופלא וכל אגדת עם שנפלה לידיו הפכה תוך רגעים לחלק בלתי נפרד מארון הספרים היהודי. תנו לרבי נחמן את "מעשה בחמישה בלונים‭,"‬ את סיפורי "חיים הזורק החוצה" של מנחם תלמי או את דף קורות החיים של אורן חזן, ותוך רגע קיבלתם טקסט שיכול להחזיק יום עיון על זהות יהודית.

אבל האמונה הזאת היא גם צרה לא קטנה. כי מסתבר שעמוק בלב, כולנו קצת חסידים. בנוגע לחיים הפרטיים שלנו אנחנו די מפוכחים. הכל יכול לקרות שם. אין תסריט הזוי מדי, ואנחנו מוכנים לכל בשורה. אבל כשאנחנו נתקלים בסיפור, באגדה או בדרמה, פתאום אנחנו מחפ- שים סדר ומשמעות.

דתיים מחפשים את אלוהים ואת מידות הדין והרחמים שלו. טיפוסים רומנטיים מחפשים צדק פואטי. יצורים פוליטיים מחפשים סיבה לוועדת חקירה. ברנ- שים פרקטיים עם זוג רגליים על הקרקע מחפשים שורה אחרונה שאפשר לקחת הביתה כטיפ לחיים.

כולנו, בלי יוצא מן הכלל, מחפשים בכל סיפור איזה רמז שיוכיח שצדקנו. תמיד צדקנו. הוו הקטן ההוא שא- פשר להיתלות עליו ולומר "אמרנו לכם‭."‬ לא פעם זה גובל אצלנו באובססיה, וכולנו מכירים אנשים שיודעים בדיוק למה קרה מה שקרה בעתלית, בגאורגיה, בנווה צוף ובחוף דור.

אבל אחרי שבוע כמו זה, אולי הגיע הזמן להודות שיש סיפורים שאין מה לעשות איתם. אם סיפור לא מוכן להתמסר לצורך שלנו במשמעות, ייתכן שזה לא אנחנו אלא הוא. לפעמים ההתרחשות כל כך בלתי מת- קבלת על הדעת שכל מה שמתבקש זה להניח הצידה את האינסטינקט המתחכם והמוכיח ולנסות קצת ענווה ואולי גם אמפתיה. ›‬

 

קטגוריה: