בזמן שזרקתם

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 4 אוגוסט, 2017

בזמן שזרקתם

כבר שנים שעולם התעשייה ממוקד במטרה אחת עיקרית - להביא לעולם מוצרי חשמל שלא יאריכו שנים

Picture

התסריט הבא היה כל כך שבלוני, עד שזה הרגיש כמעט כמו דז'ה וו. מעשה במכשיר חשמלי שהתעייף. הפעם זה היה מייבש כביסה שפשוט הרים ידיים ואמר "עד כאן‭."!‬ אפשר להבין אותו, אם אתם שואלים אותי. המנוח עבר ארבע דירות, חמישה ילדים ואינספור התעלמויות בוטות מהוראות ההפעלה הכי בסיסיות שלו. הוא הרעיש כאילו הוא עובד. הוא הסתובב כאילו הוא עובד. אבל הכ- ביסה נותרה רטובה. הכל מסביב הרגיש כמו סוף פסוק.

"גבר‭,"‬ אמרתי, ספק לעצמי ספק למלבן הלבן שעמד מבויש מול ביצועיו העלובים, "זה הזמן לחשוב על מילות פרידה מתאימות ולנסוע לקנות חדש. כמו שעושים כשמתקלקל קומקום חשמלי או טוסטר זול‭."‬ ברגע האחרון, ואין לי מושג מה קרה שם, משהו בתוכי החליט לחפש טכנאי.

הוא לא היה קל להשגה, הטכנאי. הוא הבהיר לי שהוא לא יבוא סתם כי הזמנתי אותו. הוא ביקש מידע מפורט על התקלה, וגם כמה שיותר פרטים על המכשיר עצמו. שאלון בסיסי: דגם? שנת ייצור? מה היית אם לא היית מייבש כביסה? דברים כאלה. הכי הרסה אותי השאלה, הקצת יותר מדי אינטימית: "תגיד, יש לו את הכפתור האדום הקטן מאחורה‭"? ‬

למה אתה מתכוון מאחורה? בגב?

"בגב, בדיוק. צד ימין למטה, אני חושב‭."‬

 לא בטוח שאי פעם הסתכלתי לו על הגב. זה מייבש כביסה, אתה מבין.

כאן הגיע רגע של שתיקה נבוכה. הטכנאי ללא ספק תפס אותי בקלקלתי. זה מי שאני. אני מאלה שלא מסתכלים על הגב של מכשירי החשמל שלהם. אני מהלוקחים כמובן מאליו. זה בטח גם אומר משהו על איזה בן זוג אני. ברגעים האלה כבר חשבתי שכדאי באמת לרדת מהתיקון. נקנה חדש. אני לא אכניס הביתה טכנאי שלא מסוגל להביט לי בעיניים. אבל אז הוא אמר שהוא יבוא. מחר בבוקר. למחרת בבוקר הגיע טכנאי שלא רצה קפה ואפילו לא ביקש מברג פיליפס (אחרי התקרית בירדן יצאו הנחיות חדשות בעניין‭.(‬ הוא הביט במייבש כמו בחבר ותיק.

"זה כלום‭,"‬ הוא אמר לי, "בעיה קטנטנה. היינו יכולים לפתור את זה בטלפון‭."‬ ואז הוא נתן את המשפט שאני שומע יותר ויותר בשנים האחרונות: "אל תזרוק אותה אף פעם, כבר לא מייצרים כאלה‭."‬ אשתי עוד הספיקה לצ- עוק מהחדר הסמוך שזה לא יפה לדבר עליה מאחורי הגב. אבל הטכנאי אפילו לא חייך "פעם בכמה זמן נחליף לך רצו- עה. זה הכל. תשמע לי. באמת שכבר לא מייצרים כאלה‭."‬

 כשהשתחררתי מצה"ל קיבלתי מההורים שלי מערכת סטריאו. לא הרבה דברים נשארו שלמים מאז, אבל מתנת השחרור שלי עדיין עובדת כמו חדשה ויש לה צליל שרק בשבילו אני מוכן למתוח חוטים, לחבר בננות וקרוקודילים משוננים, לנגב אבק מהרמקולים המסורבלים ולספוג את הצחוקים מצד המשפחה הנחמדה שלי, ששומעת את המוזיקה שלה מתוך טלפונים. למען הסר ספק, התגייסתי בתחילת ‭ .'82‬ רק במקרה לא היתה פלוגת נהגי פרדות, או מחלקת בליסטראות, בגדוד שלי.

התקדמנו מאז ללא ספק, אבל מתנת השחרור ההיא עשתה קילומטרז' ששום מכשיר אלקטרוניקה שמיוצר היום, עם או בלי קשר למוזיקה, לא היה שורד אותו.

מפעם לפעם אני לוקח את המגבר למעבדה לטיפול תקופתי. גם כי צריך וגם כי אני כל כך אוהב את מבטי ההתפעלות והערגה, ולא פעם גם הליטופים, שבהם המגבר הישן שלי מתקבל על דלפקם של אנשי מקצוע אמיתיים. כן, גם הם אומרים לי פעם אחר פעם "כבר לא מייצרים כאלה בעולם‭"ו ,"‬אף פעם אל תזרוק אותו‭"!‬

 הם צודקים המקצוענים האלה. כבר שנים שעולם התעשייה ממוקד במטרה אחת עי- קרית - להביא לעולם מוצרים שהם עמידים מספיק כדי להגיע מהמדף לקופה, ועם עוד טיפה מאמץ גם לביתו של הלקוח. אבל כל מהנדס במחלקת הת- כנון והייצור יודע שהוא יפוטר בבושת פנים אם המוצר שלו יאריך ימים יותר מדי.

התעשיינים רוצים שנזרוק ונקנה חדש, וזאת הסיבה העי- קרית לכך שכבר אי אפשר למצוא בחנויות שום דבר שלא יתפרק או יתפורר בעשור הקרוב. כולנו מדברים על מיחזור של שקיות ובקבוקים, אבל זורקים לאשפה ערימות של מכונות כביסה, מחשבים, מדפסות ומקררים.

אני נזכר בבית אחד שביקרתי בו פעם. "תראה את המזנון‭"!‬ הם הציגו בפניי את הכוכב הבלתי מעורער של הסלון, כמו שבמשפחות אחרות משוויצים בילד הגאון. ואז הם סיפרו לי את הלא ייאמן: כשהסבא והסבתא עלו מרומניה התרחשה סערה בים, והמזנון - עבודת אמן בעץ אגוז כבד וכהה - החליק לאורך כל הסיפון ונפל הימה. הוא השתכשך בין הגלים קרוב ליממה, אך עם שוך הסערה, הספנים זרקו חבלים לים ומשכו את הרהיט בחזרה לאונייה. וזהו זה, כבר 60 שנה המזנון עומד כאן באמצע הסלון. אל תזרקו. אמרתי להם. כבר לא מייצרים כאלה.

אבל זה לא רק התעשיינים. ישראל הפסיקה להכשיר בעלי מקצוע. כמי שגדל בבית של מנפח זכוכית ואוהב לשקוע בשיחה עם כל מקצוען אמיתי שנקרה בדרכו, זה מה שאני שומע שוב ושוב. גם אילו היו מייצרים לנו מוצרים משובחים ועמידים, לא היה מי שיטפל בהם, יבין מה הוא רואה ויתקן אותם בשעת הצורך יש מחסור ברפדים, בנגרים, בבנאים אומנים, בחרשי ברזל ובמה לא?

פעם היו כאן בתי ספר מקצועיים. חלק מהם היו ממש מעולים והכשירו בעלי מלאכה מצוינים. האוטובוסים שבהם נסעתי לבית הספר תמיד היו גדושים בתלמידי מקצועי שסחבו איתם כלי שרטוט וארגזי כלים, ותמיד נראו לי שמחים יותר

אבל החטא הקדמון של החינוך המקצועי היה שהוא הותיר רושם של ליגה שנייה. בתי ספר מקצועיים הפכו להיות המקום שאליו מושלכים אלה שלא התקבלו לעיוני, ולכן גם סימן ההיכר של יישובי פריפריה וישראל השנייה. כתוצאה מההסללה - ששלחה כמעט דור שלם של בני עדות המזרח ללמוד מקצועות שהם לאו דווקא רצו בהם

- צמחה כאן תנועת נגד שמתייחסת למקצועיות עצמה כעלבון והשפלה. אחת ההתבטאויות האחרונות של השר לשעבר סילבן שלום, לפני שהוא נעלם מהבמה הציבורית, היתה משהו כמו "לך תשלח את הילד שלך ללמוד מסגר‭."ת›‬ דוד ביטן לא היה מנסח את זה טוב יותר

בינתיים, המנוח קם לתחייה. הכביסה שוב מתייבשת בקול זמזום נעים, ואני חושב שמספיק זמן עבר מאז עלבון ההסללה. הגיע הזמן להכשיר שוב בעלי מלאכה מתוצרת הארץ. אולי בעקבותיהם גם יחזרו לייצר מכשירים שכבר לא מייצרים כמותם בעולם. •

 

קטגוריה: