סוכה נופלת

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 6 אוקטובר, 2017
 
 

איור: עציון גואל

אגדה מקומית של יהדות אנגליה מספרת שבכל  שנה, בערך באמצע אוקטובר, צצים כמה מבנים לא חוקיים  בשטחים שכולם, עד כמה שזה יכול להישמע מוזר, בבעלות  יהודית. מכיוון שהעיריות בלונדון, בלידס ובמנצ'סטר מקפידות מאוד בעניינים כאלה, בתוך זמן קצר מגיעים פקחים לחצרות ולמגרשים שלגביהם התקבלו תלונות. הפקחים בודקים בכובד ראש את סדרת המבנים הרעועים  שבנויים בדרך כלל מיריעות בד, לייסטים ומחצלות קש, וקובעים למעלה מכל ספק שאין להם שום אישור בנייה.

הם זוכרים במעומעם שגם באוקטובר של השנה הקודמת  לא היו להם אישורים, וגם באוקטובר שלפני שנתיים. הפקחים מסיימים את עבודתם בנזיפה קלה, ובדו"ח שמחייב את בעל המבנה לפנות אותו בתוך עשרה ימים. או שבועיים. מכיוון שיהודי אנגליה הם אזרחים טובים וברנשים שומרי חוק בסך הכל, הם אכן מקפידים לפרק את הסוכות  מייד אחרי החג, והכל בסדר.

כך מתנהל העניין הזה כבר שנים. באופן בריטי אך יציב.  סוכות מוקמות. סוכות מפורקות. בין לבין מישהו מקבל  דו"ח, מגחך אל תוך הצווארון ומקיים אותו ככתבו וכלשונו. מזל שהחג מסתיים במסגרת הזמן שמאפשרות רשויות  התכנון והבנייה האנגליות. אבל אף אחד, כך מתעקשים חבריי הבריטים לספר, אף אחד לא טרח מעולם להסביר לממסד הבריטי שיש חג כזה ושמו סוכות.

אני לא יודע עד כמה הסיפורון הזה אמין. האמת היא שהוא נשמע כמו אגדה אורבנית עם נגיעה של הומור אנגלי מוזר. אבל מה שבטוח נכון הוא שמכל החגים, אין אחד  שהשתנה כל כך מאז שהעם הזה חזר לארצו, כמו סוכות. קשה להאמין שבאיזשהו מקום בעולם שבו חיו יהודים התרחש הבלאגן הירוק הזה, שמאפיין אצלנו את סוכות  ואת הימים שלפניו. איפה עוד בעולם התרוצצו מכוניות, עגלות וסוסים עם ערימות של ענפים וכפות תמרים? איפה צצו בכל פינת רחוב אינספור דוכנים למכירת אר- בעת המינים? מתי בדיוק בתולדותיו של העם הזה הבריזו מלימודים אלפי בני נוער כדי לדפוק קופה על מכירת  הדסים ולולבים? רק בישראל.

העובדה היא שהעולם יודע משהו על יום כיפור,  על פסח ועל חנוכה. סוכות לא אומר לו שום דבר. אין  בדיחות על סוכות, ואין אפילו עלילות אנטישמיות שק-  שורות לאושפיזין, לאתרוגים או לסכך. האמת היא שאי אפשר לבוא אליהם בטענות. ברוב הפעמים יהודים לא  עשו עניין מהחג הזה. בחלק מהמקומות היה קר מדי בש-  ביל סוכה. במקומות אחרים היה מסוכן מדי. מדובר בחג היחיד שהוא יותר מוחצן אפילו מחנוכה, והיהדות הגלותית העדיפה רוב הזמן לחסוך מעצמה מנהגים מוחצנים מדי. כמו ששרו כוורת: "בעולם כל  כך קשה, להתבלט זה לא יפה".

לפעמים היתה סוכה אחת מאחורי בית הכנסת. לפעמים גם זה לא. אבל בסך הכל חג הסוכות נהג להוריד פרופיל ולהמתין בסבלנות לרגע שבו יחזור הביתה, לאדמה המתאימה  ולאקלים הרלוונטי, כדי להת- פרע על גגוני מכוניות ולגנוב את ההצגה מכל שאר חגי תשרי.

זה באמת החג הישראלי ביותר. ויכול להיות שפשוט לא שייך לחגוג את היציאה מבית הקבע, כשאתה ממילא לא מרגיש בבית. כשהבית שלך עצמו רועד ושום דבר לא קבוע. השינוי הדרמטי שטלטל את החג הזה מאז שיש ליהודים מדינה מוכיח שאנחנו באמת מרגישים פה בבית. עובדה שחזר לנו הכיף לבנות סוכה.

בשנים הראשונות לחיי לא היתה לנו סוכה בכלל. גרנו בקומה רביעית של הבלוק, וההורים בנו סוכה פעם  אחת, לפני שנולדתי. למטה, על הדשא הקטן שהפריד  בין הבלוקים. הסוכה הזאת נשדדה ונהרסה על ידי אל- מונים, מן הסתם אותן נשמות טובות שנהגו גם להצית  לאחרים את מדורת ל"ג בעומר שלהם, והניסיון המר הזה  הוציא להוריי את החשק לעשר שנים. עד שעברנו דירה.

מאז שיצאתי לדרכי העצמאית אני בונה את הסוכות שלי  באהבה רבה, וכמו פעם: פטיש, מסמר וקרשים. כל המשפחה יודעת שאני לא נכנס לחג לפני שהידיים שלי מקושטות באי אלו פלסטרים ותחבושות, והבדיחות על חשבוני הן  כבר חלק מהפולקלור. אין עוד חג שאני משקיע בו ככה. לא  בתחפושות לפורים, לא בניקיונות לפסח, לא בסליחות. את הטור הזה אני כותב באצבעות דואבות ומלאות כפיסי עץ שלעולם כבר לא אצליח לשלוף. פסיכולוג טוב בטח יצליח לחלץ מזה חוות דעת מעניינת.

כל ההקדמה הזאת לא באה אלא כדי לספר שהשנה נפל דבר בשכונה שלנו. בוקר אחד כל השכנים גילו מעטפות צבעוניות בתיבות הדואר שלהם. רגע לפני שהושלכו למיחזור, הבחנו שהפעם זאת לא עוד פרסומת לשירות משלוחים של מסע- דת מוקפצים חדשה. המכתבים יועדו לכל תושבי השכונה, ומי ששלח אותם היה חברה קבלנית יוקרתית ונרגשת שמינתה את עצמה להציע לנו את החבילה הלא לגמרי ברורה שעונה  לשם "פינוי-בינוי".

כבר באותו יום התחילה השכונה לרחוש ולזמזם. העיקרון הבסיסי במהלכים גורליים דוגמת "פינוי-בינוי" הוא שכדאי מאוד שהיוזמה תבוא מצד  התושבים עצמם. הם צריכים להחליט שהשכונה מתפו-  ררת, מתבלה, או סתם מיצתה את עצמה. כדאי מאוד שהם אלה שיפנו לעירייה, יסדירו מה שצריך להסדיר ויחפשו יחד גורם קבלני שייקח את העבודה. ברגע שהיוזמה מגי- עה מהקבלנים, החשש הטבעי הוא שהם יחשבו בעיקר על רווחים ועל מקסום, וקצת פחות על מושגים מופשטים  כמו "בית", "קהילה" או "שכונה".

אחרי שקראנו את חוברת השבחים העצמיים שהיזמים שלחו לביתנו, התברר שמדובר באנשים שאוהבים מאוד לקרוא לפרויקטים שלהם בשמות פלצניים, ושבעיניהם  המילה "ואלי" נשמעת הרבה יותר יוקרתית מהמילה  "בקעה", שלא לדבר על "טאוארס", שלא רואה ממטר  את "מגדלים". דאגה עמוקה ירדה על שכונתנו השלווה.  או שמא נאמר, על ה›יספ›לנס של "פרויקט ‭ ."K‬ מילא שיפנו אותנו אל יעד לא ידוע. מילא שנחזור כעבור כמה שנים לשכונה שבקושי נכיר. אבל המחשבה על כך שיכול להיות שהכתובת שלנו תשתנה לפתע לאיזה  קשקוש אינגליזי שהיזם החליט לסחוב מ"בוורלי הילס"  או "פונטי פנדי" - זה כבר היה קצת יותר מדי.

אני לא יודע עד כמה רצינית היא מזימת הפינוי- בינוי, אבל אני חייב לציין שמרגע שהמעטפות הללו צצו  אצלנו, התרוממה באוויר עננה של שמועות ולחשושים,  ומשהו השתנה בשכונה. הקירות קצת פחות יציבים. הלך  רוח ארעי פשט עלינו. בכל פעם שיש תקלה בברז ראשי, עץ שצריך לגזום או בעיית חשמל, מישהו בסביבה מעיר  שחבל בכלל להשקיע, ממילא הכל זמני. לפעמים הטלפ- נית במוקד העירוני היא שאומרת את זה בכבודה ובעצמה.

הכל טיפה מזכיר לי את הימים שבהם גרתי בדירת סטודנטים. התחושה שמרחפת באוויר היא שאין שום טעם לתקן את הבלטה המתנדנדת, לסדר את התריס או להתקין מדפים. ממילא בעל הבית יעיף אותנו ברגע  שיתחשק לו. הנה, לפני כמה חודשים פניתי לעירייה וביקשתי שייטעו עצים חדשים בשכונה במקום כמה שגוועו לפני שנים והשאירו אחריהם גדם מיותם ומוזר.  מחלקת הגינון הודיעה לי, בלי בושה, שבשכונה הזאת הם כבר לא מתכוונים לשתול. מייד מלמלתי לעצמי את  צמד המילים "פינוי-בינוי" וירקתי הצידה. השנה, הסוכה מרגישה לי קצת יותר יציבה מהבית עצמו. •

 

קטגוריה: