דתל"ש נולד

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 1 דצמבר, 2017

פעם שמעתי את ארי אלון - אחיהם של ספי, בנימין  ומרדכי אלון - מספר על ביקור בערב שבת בבית הכנ- סת של ילדותו ושל משפחתו המיוחסת. הוא סיפר ברגש  נסער איך הגיע, אחרי שנים רבות, אל השכונה. היתה זאת  שעת ערב מוקדמת, שיש הקוראים אותה "שישי", ואצלנו  קוראים לה "ערב שבת". מפתח בית הכנסת השכונתי עלו צלילים מתוקים של תפילת שבת. שרו שם מן הסתם את  "לכה דודי", והמנגינה, כמו הזיכרונות, משכו את ליבו להיכנס פנימה.

אלון עצמו השתמש במילים הרבה יותר דרמטיות. הוא  אמר משהו כמו "התעורר בי יצר הרע להיכנס לבית הכנסת,  לשמוע מקרוב. אבל התגברתי, כבשתי את היצר, נשאר-  תי בחוץ ועקפתי את בית הכנסת בדרך לבית ההורים".

אלון, תלמיד חכם בן למשפחת תלמידי חכמים ואיש מקסים ושובה לב מכל בחינה, סיפר את סיפור המאבק הזה ברגש שלא היה מבייש אלכוהוליסט שעומד נרעד במעגל קבוצת התמיכה, ומספר איך הגיע לאירוע משפחתי ולא  נגע בוויסקי. כמו יעקב מול מלאכו של עשו, הוא ניהל  מאבק איתנים כנגד יצרו, הכריע אותו והכניע אותו ארצה. הוא נשאר מחוץ לבית הכנסת.

אלון הוריד את הכיפה בימים שבהם עדיין לא דיברו על דתל"שים או על הרצף. באמת שלא היה לי מושג  איך הוא ציפה ממני להגיב אז. חשבתי לשאול בחצי פה, למה הוא לא פשוט נכנס לכמה דקות, אבל את האפשרות  הזאת הורדתי מייד מהשולחן. הוא היה נעלב נורא. בלי  משים, הגבתי תגובה נמוכה ואמוציונלית. אמרתי לו שזה מאוד אשכנזי מצידו.

אלון נדהם. "אתה יודע מה?" הוא אמר לי. אתה השני, רק  בשבוע הזה, שמגיב במילים האלה ממש על הסיפור שלי. "מי היה הראשון?" שאלתי אותו. וארי אמר: "מנשה נוי".

פרצתי בצחוק. אין שום קשר ביני לבין מנשה נוי, חוץ מזה שמאוד אהבתי את החמישייה הקאמרית. אבל מנשה ואני חשבנו שהדרמה הזאת בכניסה לבית הכנסת אינה נחוצה  באמת. שנינו - אחד דתי ואחד חילוני, מזרחיים, אבל לא  מאוד - חשבנו שהדרמה הזאת זרה לחיינו.

ברגע שהתיישבתי לכתוב משהו בנוגע לסדרת הכתבות החדשה של עקיבא נוביק על הדתל"שים  החדשים (ערוץ עשר), תוכנת התיקון האוטומטי במחשב  שלי זינקה וצבעה את המילה "דתל"שים" באדום בוהק  ונוזפני. היא לא מכירה את המילה הזאת, התוכנה האהבלה. ומה שהיא לא מכירה, לא מקו- בל עליה. אם גם אצלכם המילה  דתל"שים לא נשמעת מוכרת, אז  כנראה גם אתם, כמו התוכנה, לא התעדכנתם לאחרונה.

נוביק הזדרז ושם את האצבע על אחד המהלכים הכי מעניינים שמתרחשים בדור הזה. אמונה דתית היא לא איזה עניין גנטי, היא גם לא עניין הרמטי. החינוך הדתי אף פעם לא הצליח להמציא פס ייצור מושלם, למרות שהוא באמת השתדל, ולכן התוצאות מעולם לא התקרבו למאה אחוזי הצלחה.

מכל משפחה דתית ומכל ישיבה או אולפנה יוצאים כמה בנות ובנים שלא רוצים להמשיך הלאה עם הדת. האחוזים כמובן משתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה, אבל התופעה העקרונית מוכרת לכולם. הפעם הראשונה שבה ראיתי מישהו אוכל ביום כיפור מול העיניים שלי היתה  בחדר הפנימייה שלי בישיבה, כשהייתי בכיתה י'.

אז איפה החידוש? החברים שלי שהורידו את הכיפה פשוט הפכו לחילונים. הם הפסיקו ללכת לבית הכנסת, הפסיקו לכבות את האור הקטן של המקרר לכבוד שבת,  ועם הזמן הפסיקו גם להגיב להצעה "תשתה קפה?" בניסיון להיזכר מתי הם אכלו את השניצל.

הם נהיו חילונים. כך הם הגדירו את עצמם. גם החברה הגדירה אותם כך. רק הוריהם ומחנכיהם לא הגדירו אותם  כך. הם אמרו שהילדים "התקלקלו".

עם השנים זה הולך ונעשה לא לגמרי אסתטי להשתמש  בטרמינולוגיה הדוחה הזאת. ילדים לא באמת מתקלקלים.  מצד שני, גם הטרמינולוגיה "חילונים" הפסיקה לבוא טוב לילדים האלה, שאמנם קיבלו החלטות מסוימות לגבי חייהם, אבל לא הורידו תריס וגם לא טרקו את הדלת על  מה שליווה את ילדותם, את הבית ואת המשפחה. השפה,  התרבות, הזיכרונות ואפילו משהו מהזהות השבטית.

ההבנה שלהם שהם תמיד יישארו דתיים לשעבר באה ממבט שכולו יושר וכנות. מרגע שיותר אנשים מבינים  את זה, המעברים פשוט נעשו פחות דרמטיים. במשפחות דתיות שאינן חרדיות, אף אחד כבר לא יושב שבעה או פוצח בסצנות אופראיות מכיוון שהילד קם מהשולחן רגע אחרי סעודת השבת, כי החברים שלו מצפצפים לו מלמטה. יש כאב  שעולה, ושאלות קשות מציקות, אין ספק בכך. אבל רק אנשים  קיצוניים, ולא חכמים במיוחד, מדברים על נתק.

באופן אישי, אני מאוד שמח על כך. לא רק שזה נראה לי יותר בריא ושפוי. לא רק שזה מיטיב עם הנפש ועם המשפחה. מי שקצת עוקב אחרי דברים שכתבתי לאורך השנים, יודע שאני פשוט לא  מאמין ש"דתי" ו"חילוני" הם הפכים דיכוטומיים שתהום פעורה ביניהם.

אני יודע שכולנו גדלנו על הציור הדיכוטומי הזה, אבל נדמה לי שדפדפנו אותו הלאה. יותר ויותר מאיתנו הגיעו  למסקנה שמדובר בזרמים שונים ביהדות. כולם חשובים.  בטח שכולם לגיטימיים. הדתל"שים החדשים תומכים בתפיסה הזאת.

אני מאמין שהדתל"ש החדש הראשון היה חיים נחמן  ביאליק. המשורר הלאומי, כמו יוצרים רבים באותה תקופה, היה בחור ישיבה שקרע את עצמו מספסלי בית המדרש הישן לטובת רוח חדשה ורעיונות חדשים שהסעירו את  התקופה. אבל הוא לא חשב שכדאי להחריב עולם ישן, או שאפשר בכלל לעשות דבר כזה.

לא מעט חלקו על ביאליק, אבל התרבות העברית שהוא דיבר על התחדשותה בעוצמה של נביא תנ"כי היתה הרבה  יותר דתל"שית מאשר חילונית. יוצרים צעירים ששואפים לצקת יין חדש לתוך קנקנים ישנים. אני בטוח שהחלום  שלו, ושל גורדון, ואחד העם, היה שתקום כאן תרבות שתצליח לגדל ילדים דתל"שים. אבל אין דבר כזה.

ילדים דתל"שים הם חלומו של כל דתל"ש שני. זה מן הסתם חלק מההסבר לכך שדתל"שיות נוטות לחפש לעצמן  דתל"שים ולהפך. אבל זה לא כל כך פשוט. עדיין לא נולד הפטנט הגאוני או הכישוף שיצליח לפרום את הפרדוקס  ולהביא לעולם דתל"שים שלא היו קודם לכן פשוט דתיים.

כולם מדברים עכשיו על "להיות על הרצף". אין יותר שני קצוות. יש מין ספקטרום שלאורכו מפוזרים כולנו. השרטוט הזה גורם לטיפוסים מסוימים להשתעשע  במחשבה שהרצף הוא סוג של סולם, ויש לו קצה טוב - שם  הם עצמם ממוקמים, איך לא? - ויש גם קצה רע.

אבל זאת בעיה נפוצה של הבנת הנקרא. הרצף הוא לא  סקאלה ולא סולם. הוא בכלל לא ליניארי. הוא רחב ורב-  ממדי. לכן אין יותר ואין פחות , ובני אדם לא משובצים בו, ולא תקועים כמו אבנים בצמיד, אלא נעים לאורכו ולרוחבו ומחפשים משמעות לחיים שתתאים להם.

העניין הוא שהתמונה העשירה הזאת, שהתגלתה רק לאחרונה על ידי הציבור הרחב (ושוב תודה לעקיבא  נוביק) היא בסיס החיים היהודיים של עדות המזרח. כך משפחותינו התנהלו במשך דורות. ובניגוד לדתל"שים  החדשים שלא מסוגלים להוליד דתל"שים, דווקא מסורתיים מזרחיים יודעים איך עושים את הטריק המכושף הזה. זה אולי לא הדבר העיקרי שצריך לעסוק בו כשמציינים את יום היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב, אבל כדאי לזכור. •

קטגוריה: