מסריח אבל כשר

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 27 אוקטובר, 2017

מה בין וודי אלן, פרסומת לחיה ורדרדה עם אף דמוי שטקר ומוסד הרבנות בישראל?

 

איור: עציון גואל

לכל הטורים של ג'קי לוי, היכנסו לכתובת: ‭ jacky-levy.com ‬

וודי אלן, בראשית הקריירה שלו, נהג לעמוד על הבמה ולספר את הסיפור על ההצעה המגונה הראשונה  שקיבל. אני לא נוהג לצטט סיפורים של אחרים, אבל  בכל יום שעובר, הסיפור הזה, שהוא בן כמה עשרות שנים ומאוד אמריקני, הופך להיות יותר ויותר רלוונטי לחיים העבריים שלנו כאן ועכשיו.

וזה פחות או יותר הסיפור: יום אחד הגיעה לוודי אלן שיחת טלפון מחברת פרסום גדולה. הם הציעו לו לככב אצלם בקמפיין של חברה לייצור נקניקים ופסטרמות.

כמו תמיד בתפקידי פרזנטור, אין כל היגיון ביחס בין  סכומי הכסף האגדיים לבין העבודה בפועל. "כל מה שאתה  צריך לעשות, בחור צעיר" - אמר לו נציג הפרסומאים -  "זה לעמוד מול המצלמה, לפתוח את המקרר שמאחוריך, להניח פרוסה ורדרדה של שינקן על פרוסת לחם ולהגיד  משהו כמו, 'כשאני באמת רעב, כל מה שאני רוצה זה את  השינקן של חברת בלה בלה בלה' או 'בשבילי? רק הבייקון  של ‭ "'...XXX ‬

וודי אלן היה כבר אז פרצוף די מוכר. הוא סימן את עצמו ככוכב קולנוע שמפריך את כל מה שנהוג לחשוב  על כוכבי קולנוע. סרט אחד או שניים כבר היו מאחו-  ריו, אך למרות ההצלחה הוא היה זקוק נואשות לכסף.  רק מה? - סיפר אלן - היה לו ברור למה פנו דווקא  אליו. המותג "וודי אלן", כבר בימיו הראשונים, סימן דמות שהתכונה המרכזית שלה היא סטריאוטיפ יהודי  ניו-יורקי. יש שחקנים יפים יותר ומפורסמים יותר, אבל המוח שמאחורי הקמפיין דווקא נדלק על הרעיון שפרצוף כל כך יהודי יפרסם דווקא מוצרי חזיר. כמה שקוף!  ויש שיגידו: כמה מכוער!

בכל אופן, הסכום היה מפתה, אך וודי הצעיר מצא את עצמו מהרהר נואשות בכל היהודים האלמונים לאורך ההיסטוריה שהעדיפו להיצלות מכל הצדדים מאשר להתקרב לחיה הוורדרדה עם אותו אף דמוי שטקר.

"תשמע, אני עצמי לא שומר כשרות, אבל אתה מבקש ממני כאן לעשות משהו שאני לא יודע מה אני מרגיש  לגביו", כך סיפר וודי אלן שהוא אמר לאיש שעל הקו, וביקש להתייעץ לפני שהם מתקדמים.

בשלב הבא מוצא את עצמו וודי אלן בלשכתו של רב  הקהילה של הוריו. כאתיאיסט מגיל צעיר, הוא לא העלה בדעתו שיום יבוא והוא יגיע למשרדים האלה כדי לשאול את הרב, שלא פגש מאז הבר מצ- ווה, שאלות הלכתיות של מותר או אסור. גם הרב אמר לאלן שלא אכפת לו אם הוא שומר כשרות.  ובכל זאת - אמר בשמץ של ני- גון תלמודי - רק תחשוב על כל היהודים לאורך ההיסטוריה שעמדו מול רודפיהם והעדיפו  להיצלות טוב-טוב, רק לא חזיר!

וודי אלן מספר שהוא נשם עמוק והודיע לחברת הפרסום שעם כל הכבוד להצעה הכספית, הוא לא מתכוון לקחת את הצעת העבודה שלהם. אבל כעבור חודש פחות או  יותר, כשהתיישב לצפות בטלוויזיה, הוא הופתע לגלות  על המסך את מי-אם-לא הרב שלו, פותח מקרר ביתי, מניח  פרוסה ורדרדה ואומר למצלמה במבטא יהודי ניו-יורקי,  "בשבילי, רק בייקון של חברת ‭ ."XXX ‬

האם הסיפור הזה אמיתי? לא בטוח. האם הוא  בכלל יכול להיות אמיתי? לא יודע. אבל מה עם הסיפור  שלנו? האם שני רבנים ראשיים לשעבר, אבות בית דין, שעומדים לדין על מעשי שוחד ומרמה, זה סיפור שיכול להיות אמיתי? ומה עם העובדה שהמחדל הנורא והמכוער הזה לא גורם למוסד הרבנות להרכין ראש, להתכווץ או לעבור התקף צניעות פתאומי? אני לא אומר חשבון נפש  חלילה. אבל סתם בושה?

ומה זה אומר על כל הניירות הרשמיים שעל גביהם  פוסקת הרבנות מה כשר ומה טרף, מי יהודי ומי לא, מי חופשי להתחתן או להתגרש ומי תמשיך לשבת בכלא היחיד בעולם שבו לא מנכים שליש? האם באמת מישהו חושב שזה לא אומר כלום?

מטבח כשר הוא חלק מהזהות שלי מאז שאני זוכר את עצמי. טוב לי עם הכשרות שלי ומעולם לא הזלתי  ריר מול צ'יזבורגר. כמו כל היהודים הקרובים למסורת, גם אצלנו תמיד היה ברור שההפך מחלב זה בשר. בשום מקום  אחר בעולם זה לא כך. תשאלו בעצמכם מה ההפך מחלב, ותגלו שיש בעולם אנשים די הגיוניים שמתעקשים לחשוב  שההפך מחלב זה זפת. או וויסקי. או ביסקוויט. יכול להיות שזאת משמעות המילה "תרבות".

מילדות שאלנו על כל דבר אם זה חלבי או בשרי. תמיד בדקנו את החסה מול החלון המואר והשרינו בחומץ. בררנו  אורז, ניפינו קמח והפרשנו חלה. בכל פעם שדודים היו מגיעים מחו"ל היינו מפרגנים להם את הזכות להפריש מעשרות מיבול הקלמנטינות המטורף של העץ המשפחתי. יש מצוות שאפשר לקיים רק בארץ ישראל.

למה עשינו את כל זה? למה בכלל מצוות? האמת שזה לא משנה איך כל אחד ואחד מבין את השדה הזה. יש כאלה שהכשרות היא עבורם גזירה של אל רחוק וזועם. הם פשוט מצייתים. אחרים מחכים שלוש שעות בין שניצל לקפה ומסבירים לעצמם שהיהדות היא תרגול מעולה בדחיית  סיפוקים. ויש גם הולנדים. רבים מאמינים שכשר זה בריא.  נו טוב. ויש כאלה ששומרים פשוט כי זאת התרבות שלהם.

אני מכיר לא מעט חברים, שעד לפני עשר שנים עוד היו צוחקים עלי ואומרים "מה אכפת לאלוהים מה אתה  מכניס לפה", ובינתיים הם הפכו לטבעונים, לא מוכנים לאכול אצלי ומאמינים שכל סבתא'לה שמכינה מרק עוף היא רוצחת המונים.

אני יכול להתווכח איתם (סתם, אני לא), אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שמה שאדם מכניס או לא מכניס  לצלחת שלו, זה עניין רגיש ועמוק.

ישראלים שלא שומרים כשרות בכל אופן לא אוכלים  כלבים. זה מכיוון שהם מזהים את עצמם עם תרבות המע-  רב, ולא, נניח, עם חלק מהתרבות הסינית או התאילנדית. כשאתה לא אוכל משהו באופן עקרוני, אתה נוטה להזדעזע  ממי שכן אוכל את זה. למה? התשובה לא באמת חשובה.  מה שחשוב הוא, שכולנו זכאים לדעת מה שמו לנו בצלחת.

קשה לי מאוד להודות בזה, אבל נכון להיום הסיכוי שרימו אותך בכשרות גבוה הרבה יותר מן הסיכוי שהכניסו מזון מן החי למנה שמסומנת כטבעונית. או שחפפתם בשמפו  שנוסה על בעלי חיים, למרות שעל האריזה נכתב שלא.

באופן די מוזר, ככל שהרבנות סומכת פחות ופחות על הציבור הכללי, וככל שהיא תובעת לעצמה עוד ועוד  מונופולים - על המטבח, על יחסי האישות ועל היהדות עצמה - כך מתגלה יותר ויותר שמדובר בגוף שתעודת היושר שלו מלאה חורים.

זה נכון שלעבירות ממשפחת השוחד יש יחסי ציבור מאוד בעייתיים לאחרונה. לא מעט כבר השתכנעו שבניגוד  לסמסים בשבת, או שירת נשים, השוחד הוא מין חטא-לייט  כזה, בקטנה. אבל מכיוון שהרבנות עצמה אוהבת לנופף  בקלף של "עתיד עם ישראל" וסיכויי ההישרדות של הדורות הבאים, מעניין לדעת מה חושבים שם על היקף הנזק הקיומי שנובע מהשחיתות שהמוסד הזה נגוע בה.

בנעורינו, כשהתחלנו לצאת ולאכול משהו בחוץ, תמיד חינכו אותנו לדרוש ולראות תעודת כשרות בתוקף. ההסבר שקיבלנו היה שאם מישהו מחזיק תעודה  כוזבת, אז החטא יחול על ראשו. בעצם הפעולה שבדקנו  תעודה עשינו את שלנו, והשאר הוא כבר בעיה של הסו- חר או המשגיח.

צר לי, כל כך הרבה השתנה מאז, כל כך הרבה נחשף מאז, שאני לא חושב שאפשר עוד להסתתר מאחורי הטיעון המי-  תמם הזה. לכולנו יש אחריות, והיום אני מתייחס לתעודת כשרות בערך כמו שאני מתייחס לתמונה של הבאבא סאלי  שתלויה על אותו קיר עצמו. גם אותה אפשר לקנות. •

 

קטגוריה: