דת מטאל

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 21 יולי, 2017
 

שיחת הטלפון המלבבת ביותר שהגיעה אלי השבוע היתה דווקא פנייה שנאלצתי לסרב לה. על הקו היה תחקירן של התאגיד, והוא ביקש להזמין אותי לראיון באיזה אולפן טלוויזיה, דבר שבדרך כלל מחלץ ממני סירוב מנומס.

המשמעות של ראיון בן חמש דקות באולפן טלוויזיה תל-אביבי היא חצי יום מבוזבז מבחינתי. שעה הלוך, שעה חזור, שעה נוספת בין חדר האיפור לצלוחית העוגיות משלשום ועוד שעה שתמיד מצליחה לנזול ולהתבזבז בר- ווחים הצרים שבין לבין. תנו לי חצי יום פנוי, ואתן לכם 50 דרכים הרבה יותר טובות להעביר אותו. כולל ספונג'ה.

אבל התחקירן הצליח להפתיע אותי. הוא לא ביקש שאייצג את האבות הגרושים, לא את המזרחיים שמסרבים להתרגש מאבי גבאי, אפילו לא את הירושלמים שנמאס להם ששוב סוגרים רחובות ראשיים בבירה עבור מרוצים שלא מעניינים אף אחד (למרות שבאמת נמאס. אירוע ספורט ליהודים? חשבתם על זה לבד, גאונים? האם שא- לתם את עצמכם למה בג'מייקה אין חידון תלמוד לנוער‭.(?‬

 התחקירן החביב ביקש לשוחח איתי על המופע של גאנז אנד רוזס ועל התלונה המפתיעה שהגיעה מכיוון קהל שומרי השבת. כידוע, הלהקה החליטה לתת מופע ארוך במיוחד - שלוש וחצי שעות! - וכתוצאה מכך נוצר צורך להקדים את שעת הפתיחה של המופע, מה שהזיז למעשה את האירוע ממוצ"ש אל תוככי השבת עצמה.

הציבור הדתי כמובן הביע מחאה, אבל לא זה מה שהפתיע. דתיים הרי מתנגדים, מזדעזעים, מביעים מחאה ומאיימים לפרק איזו קואליציה כשצריך, וגם כשלא ממש צריך מה שהפתיע - "ולכן אני מצלצל אליך‭,"‬ אמר התחקירן - היה שהדתיים לא דרשו לבטל את ההופעה. הם גם לא רקעו מרוב זעם על עצם העובדה שלהקה פרו- עה ובלתי ערכית בעליל מעיזה להניח את כף רגלה על אדמת ארץ הקודש, אף שאי אילו ממסריה לא עולים בקנה אחד עם רוב הסעיפים ב"שולחן ערוך‭."‬ לא ולא.

הדתיים התלוננו תלונה צרכנית פשוטה. הם אוהבים את הלהקה, והזדרזו לקנות כרטיסים, כי בתחילה פורסם שהמופע יתחיל הרבה אחרי צאת השבת. עכשיו הם מגלים שחלק גדול מפתיחת המופע עומד להתפ- קשש להם. שם בפארק אנשים כבר יורידו חולצה ויזיעו עם הסולואים של סלאש, בזמן שחלק מקוני הכרטיסים עוד יברכו "בורא מיני בשמים‭."‬

 האוהדים הדתיים של הלהקה יחפשו כוכב שלישי בשמיים ויזמרו לחמדת לבבי אליהו הנביא, בזמן שהראש שלהם יהיה רחוק משם, בין רובים לשושנים, ובין גיטרות מנסרות לכרס המפתיעה של אקסל רוז ששרד כמו גדול את החום התל-אביבי של יולי.

למעשה, התחקירן ביקש שאתייחס לעובדה שיש בכלל יהודים שומרי מצוות שמעדיפים רוקנרול על, נניח, חז- נות. כאן כבר היה לי קשה לסרב. מדובר בקבוצה שאין לה ייצוג הולם או דוברים עיקשים, ולכן לא תמיד מודעים לקיומה או לאפשרות קיומה. את החשיבות של הקבוצה הזאת בטח שלא מעריכים מספיק. ובקיצור, רק בגלל שהיו לי התחייבויות קודמות לא הגעתי לאולפן. אבל הראש התמלא מחשבות.

אני יכול לדבר רק בשמי ובשם חבריי שגדלו לצידי בבני עקיבא ובחינוך הדתי. במבט לאחור אני חושב שחלו- מות הנעורים שלנו לא היו שונים בהרבה מהחלומות של צעיר חילוני ממוצע בישראל. בגדול, הם התחלקו לשניים: חלומות כדורגל - כלומר, כותב שורות אלה מבקיע שער בבעיטת וולה אדירה לחיבורים של איזו נבחרת צוררים, ומרים לשמיים עשרות אלפי אוהדים; וחלומות רוקנרול. כלומר, על במה מעושנת עומד כותב שורות אלה ובידיו גיטרת פנדר חבוטה, הוא מתפתל לאורכה ולרו- חבה של הגיטרה, בועט במגברים, מלהטט באצבעותיו וסוחט סולו נפתל ומרהיב, מרגש במידה ווירטואוזי במידה, עושה על הדרך בית ספר לקלפטון והנדריקס, ומרים לשמיים עשרות אלפי אוהדים.

אלו היו החלומות, והם חזרו ונחלמו לאין קץ. זה נכון שפה ושם חלק מאיתנו גם חלמו לבנות יישוב על גבעה בשומרון, לרכוש אתרוג מהודר במיוחד או להביא לעולם 12 ילדים צדיקים. אבל בעולם שבו עשרת הקבין של המגניבות הגברית התחלקו בין כדורגל לרוקנרול, חלמנו לרוב על גול בוולה ועל סולו גיטרה.

כמו כולם, גם אנחנו "ניגנו" על מטאטאים ומגבים. כמו כולם גם אצלנו השירים שהלכו הכי טוב עם סולו מטא- טא היו "ונוס‭,"‬ "בית השמש העולה‭,"‬ "מלון קליפורניה" ו"עשן על המים‭."‬ אלא מה נשיר, "הבן יקיר לי‭?"‬ תמיד הצחיקו אותי חברים חילונים שהופתעו לגלות את העובדה הטריוויאלית הזאת. לא פעם השתרבבה אל תוך הפליאה שלהם גם נימה מתנשאת. הם גיחכו, החצופים, כאילו זה שלהם בכלל. כאילו הגיטרה החשמלית הומצאה בנהלל. כאילו פסטיבל וודסטוק נערך בחסות הוועד הפועל של ההסתדרות. נו, באמת. כולנו יודעים הרי שמי שאסר על הביטלס להגיע לארץ היה האבא של יוסי שריד. מצד שני, איש מאיתנו לא התקרב לוודסטוק ולשנות השישים כמו הרב שלמה קרליבך אז למה באמת זה ממשיך להפתיע?

אם ננסח את השאלה במילים אחרות, האם יכול להיות שעמוק בלב, הציפייה מאנשי אמונה שומרי מצוות היא שהם יעדיפו קיטש? האם ברגע שאתה גדל בבית דתי אתה חייב לטפח בוקיות אמנותית עד כדי אהדה למקהלות הרמוניות בחולצות פרחוניות? מה יצר את הרושם הזה, והאם יכול להיות שגם הציבור הדתי עצמו אחראי לכך?

החיים היהודיים במיטבם תמיד ידעו לה- כיל בתוכם צמדי ניגודים ולהכין מטעמים מהמתח הבריא שביניהם. יש אלפי תשובות לשאלות כמו אם היהדות היא קפיטליסטית או סוציאליסטית, ואם להיות יהודי זה להיות מהפכן או שמרן. בסופו של דבר, אתה מבין שהבעיה בשאלות האלה היא המילה הדיכוטומית "או‭,"‬ שפשוט לא מתאימה למשחק היהודי.

אחד הניגודים הכי מרתקים וגם הכי עתיקים הוא זה שבין כהן לנביא. הכהן תמיד ייצג את הטקס, ולכן את השמרנות ואת הממסד. הכהן חייב להיות חלק משושלת של כהנים והוא הקפיד ללבוש מדי כהונה. הנביא הוא אנטי-טקס, וכמעט תמיד הוא צץ מחוץ לממסד, וגם תקף אותו בלי חשבון. אין שושלות של נביאים, ובטח שאין להם תלבושת. לענייננו, הכהן היה אמור לסלוד מרוקנרול. הנ- ביא לא יכול לסבול חזנות, אבל דווקא ישמח לתת בראש.

יהדות אותנטית היתה אמורה לכלול מרכיבים משני היסודות, קצת מהכהן וקצת מהנביא. בפועל, כבר כמה דורות שהיהדות הרשמית נעולה על אופציה אחת והיא כהנית להחריד תלבושות שרד, שושלות ומינויים. מבחינה אסתטית, המשמעות של כל זה היא אכן בורגנות שמרנית עם נטייה עזה לקיטש. העובדה שיש היום יותר ויותר צעירים דתיים שסולדים ממילים כמו "יודאיקה‭,"‬ ודווקא אוהבים מוזיקה חתרנית ואמנות טורדת מנוחה, היא חשובה בעיניי ואפילו משמחת, למרות שאני משתתף בצערם על חצי שעת הופעה שהלכה לכפרות. ›‬

 

קטגוריה: