יס איי קאן

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 14 יולי, 2017
 

הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה

הוצגו בתקשורת באמצעות מונחים וסופרלטיבים שלקוחים ממדור הספורט. היה בזה משהו מאולץ, ואפילו קצת מצחיק. בכל זאת, לגייס אנרגיות של סופר קלאסיקו כדי לתאר התמודדות על התפקיד הזמני ביותר בפוליטיקה הישראלית. מצד שני, באמת חם מדי, וקשה להאשים את מי שמנסה להפיג את השעמום.

באופן הכי אישי, כל העניין החזיר אותי יותר ‭ 20-מ‬ שנה אחורה, אל חוויה ראשונית ובלתי נשכחת. הייתי אז סטודנט חסר פרוטה, ויום אחד פנה אלי חבר ואמר לי שיכול להיות שיש לו הצעת עבודה נחמדה בשבילי. משהו חד- פעמי אמנם, אבל לך תדע.

רגע אחר כך הוזמנתי לפגישה עם עורך אחד המקומונים בעיר להפתעתי, הוא לא רצה להציע לי לכתוב אצלו, או בכלל להיכנס לתחום הזה. לעורך שהיה עיתונאי רציני עם צד מאוד לא רציני, היה בראש רעיון אחר לגמרי.

מערכת בחירות עמדה אז בפתח (ומתי לא‭,(?‬ והוא רצה לבצע ניסוי חברתי. הרעיון היה להציג אותי כמועמד אלמוני אך מבטיח מטעם מפלגה שלא היתה ולא נבראה. כדרכם של מועמדים ישראלים, גם אני התבקשתי להצהיר בענווה שאני רץ לכנסת, אך מכוון הכי רחוק.

העורך שישב מולי ראה שאני מגחך הוא גם ראה על איזה טוסטוס עלוב הגעתי לפגישה, וקלט מייד שאני קיבו- צניק בשנת חופש. איפה אני ואיפה מועמדות? העורך ניסה להרגיע אותי ואמר שבסך הכל מדובר בתיאטרון רחוב. "אתה הרי סטודנט לתיאטרון, לא? קטן עליך‭."‬ כל מה שהתבקשתי לעשות היה להגיע לכיכר מרכזית בעיר ולשאת נאום מול הקהל הרחב. מערכת המקומון תדאג לדוכן נואמים, "פודיום" בלעז. היא גם תפיק לי כרזות, מודעות, ברושורים ושאר ניירת ופסולת תעמולה.

אבל מה יהיה כתוב שם?

"אל תדאג. תכף נשב על כוס קפה וננסח מה יהיה כתוב. איך קוראים לך, עוד פעם? ג'אקי? אוקיי, שמע ז'אקי! הכי חשוב לי שתיהנה מזה. שיהיה לך כיף. אתה תיהנה. הציבור יקנה את זה. או לפחות יתעכב לשמוע אותך, ולנו תהיה אחלה כתבת מגזין‭."‬

 אותה שעה, שבה שתיתי כמה כוסות קפה עם העורך, וביחד ני- סחנו את המצע והאני מאמין שלי, היתה אחד האירועים המצחיקים ביותר שהיו לי בחיי. הרעיון היה שכל אחד מהעקרונות חייב לכלול לפחות סתירה פנימית אחת גסה, או לכל הפחות להיות הזוי ואידיוטי ככל האפשר. כל מה שנותר אחר כך היה לקבוע תאריך ולרדת לכיכר "טליתא קומי" שבמרכז הבירה.

לצורך העניין קראו לי יעקב דגן. שירתי בכל היחידות שמנהיג לעתיד חייב לשרת בהן. הייתי גם בסיירת, גם בשייטת וגם בעיתון "במחנה‭."‬ הייתי בעד מסורת ישראל ונגד כפייה דתית. בעד השלום אך נגד ויתורים. קראתי להחזיר לציונות את הבתולים שלה (ממש כך‭,(‬ ותבעתי מהממשלה לקרוא לילד בשמו עוד לפני ששופכים אותו עם מי האמבטיה. הכרזתי מלחמה בביורוקרטיה, והבטחתי להקים במקומה ביורוקרטיה חדשה ומסורבלת לא פחות.

לא מעט אזרחים נאספו ובאו. חלק הורידו את התיק לרצפה וחלק אפילו התיישבו. בקהל היו, כמובן, כמה שתולים מטעם המקומון ששאלו שאלות משעשעות ופרובו- קטיביות. מובן שסתמתי להם את הפה, נתתי להם באבי אביהם, הודעתי להם שהם מתפרצים לדלת פתוחה וסחטתי מהם מחיאות כפיים שלא היו מביישות סצנת סיום בדרמה אמריקנית לעוסה. בקיצור, הנאום היה הצלחה מסחררת.

מצד שני, נדהמתי מרמת התמימות של הקהל. כמעט אף אחד מעשרות ומאות האזרחים שהקשיבו לדברים לא עלה על כך שמדובר במתיחה, או לכל הפחות שהצעיר שעומד מאחורי הפודיום מדבר שטויות ומלרלר בלי חשבון את עצמו ואת שומעיו. ההערה הכי חמורה שהוטחה לעברי היתה: "יאללה, גם אתה כמו כולם, רק הבטחות אתה יודע לפזר‭."‬ האמת, טיפה נעלבתי. אני, כמו כולם?

אבל הכתבה יצאה אחלה, וזה מה שחשוב. היו שם רשמים והרהורים נוגים על הקלות הבלתי נסבלת של הפטפוט הפוליטי, על הציפייה הנואשת למנהיג ועל כך שאין דבר שטות שאי אפשר להשחיל באמצעות דפיקה הגונה על הדוכן. הבחנות שרובן רלוונטיות עד היום הזה. בלי שום קשר, עד היום כשאני פוגש מישהו שהיה אז במקומון הירושלמי, אנחנו מחליפים צחקוקים קטנים. אבל לא פעם תפסו אותי אזרחים ברחוב, גם שנתיים אחרי אותו נאום, ושאלו מה נשאר מכל ההבטחות.

נכון. לא הרבה נשאר אבל כשאני שומע מועמדים זה מקרוב באו, שכבר מבטיחים שלום במזה"ת, דיור בשפע ובזול, חיסול הקטל בדרכים, רמטכ"ל תימני ועלייה למו- נדיאל, אני לא יכול שלא לדמיין את הפגישה שבה הם שרבטו את מסמך העקרונות המקושקש שלהם, את כוסות הקפה ואת הצחוקים שנשמעו עד סוף המסדרון.

באופן הכי אישי, הטור הזה נכתב ביום האזכרה השלישי של אמי היקרה. לא משנה כמה אתכונן אליהם, ימי האזכרה של ההורים הם זמן רוטט, רועד ומעורער. אספר אם כן סיפור אישי קטן שבעיניי הוא גם סיפור ישראלי ואפילו ציוני.

כשאמא ירדה מהספינה ועלתה ארצה, בחורה יפה ואמי- צה בת ‭ ,19‬ עדיין לא היה לה מושג איך ייראו חייה הישראליים. האם היא תחיה במושב, בקיבוץ או בעיר, האם היא תהיה דתייה או חילונית. היא בטח לא ידעה עם מי תתחתן ותקים בית. כתוניסאית טובה, ההדרכה היחידה שהיא קיבלה מהוריה היתה "רק אל תביאי לנו מרוקאי‭."‬ אז זה בדיוק מה שהיא עשתה. הכי מוזר היה שהיא אפילו לא ידעה מה יהיה שמה.

אחרי שהיא סיימה את לימודיה בגבעת וושינגטון, היא רכשה מקום קטן בבת ים ופתחה גן ילדים. גנים, כמו חנויות מכולת וחברות מנופים, נקראים על שם בעל העסק. לכן אמא חשבה לקרוא לגן בפשטות "גן ז'קלין‭."‬ כאן נכנסו לתמונה החברים הטובים, שהבהירו לה שלא כל מה שיכול להתאים למספרה יתאים גם למוסד חינוכי. היא היתה קצת מופתעת, אבל לא התעכבה על זה יותר מדי.

בארץ מוצאה כל אזרח קיבל גם שם פרטי ערבי, בין שהוא השתמש בו ובין שלא. אף אחד מעולם לא קרא לאמא שלי ‭ 'ר"‬זאלה" אבל השם הזה הופיע בדרכון שלה. ‭ 'ר"‬זאלה" בע- ברית היא "צביה‭,"‬ אבל כבר היתה לי דודה צביה אחת, ולכן אימצה אמי את השם איילה, בהתחלה כשמו של גן הילדים הבת-ימי שלה, ובהמשך כשם פרטי מאוד, שהלך ותפס את מקומו בזהותה לצד שמה הקודם, שתמיד נשאר שם. עבור הילדים בגן, החברות וכל מה שחדש היא היתה איילה. בבית ובמשפחה ‭ 'ז -‬קלין. וככל שאני חושב על זה, היכולת להחזיק זהות כפולה אך הרמונית היא חלק מרכזי מהזהות של כולנו כאן. ›‬

 

קטגוריה: