ליל חנייה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 7 יולי, 2017
 

בשכונה שלי כבר אין מקומות חניה פנויים. אני יודע את זה, כי אני אחד מהשכנים האלה שחוזרים מהעבודה בשעות המאוחרות של הלילה. לפני שנה בערך התעוררו הרמזים הראשונים ואיזו תחושה באוויר שהחניה כבר לא כתמול שלשום. זה קרה פתאום, כמו שאדם שאתה מכיר נופל, שובר משהו והנה הוא זקן.

לילה אחד חזרתי מהעבודה, והיא פשוט לא היתה שם. החניה הפשוטה. המובנת מאליה. עד אתמול היא היתה חלק טריוויאלי מנוף השכונה, כמו הברז המטפטף ליד עץ הפלפלון וחתולות האשפה שתמיד קופצות החוצה כמו מטורפות כשמישהו מתקרב עם השקית. לא עוד.

באותו לילה לא היה איפה להשאיר את המכונית. זה הרגיש מוזר להתלבט פתאום אם להשאיר אותה באמצע הכביש וללכת הביתה, או פשוט להישאר לישון מול ההגה. הייתי עייף. אמרתי לעצמי שבטח יש איזה אירוע. אחד השכנים הזמין אליו אורחים לבר מצווה, או חתונת הזהב, או סתם מסיבה ביתית. אבל עמוק בלב ידעתי שהשכונה פשוט עברה את השלב ההוא בחייה, ומעכשיו כל חיפוש חניה הולך להיות דרמה מורטת עצבים.

בשבועות האחרונים כבר אין מה לדבר אם אני מגיע הביתה אחרי השעה עשר, התסריט ברור תנועה איטית נואשת וחסרת סיכוי לאורכו של הרחוב. בדרך אתה מקלל את כל מי שלא התקרב מספיק לכלי הרכב שמלפניו. או לעמודים שמאחוריו. מקומות יקרים מפז הולכים לאבדון רק בגלל הנהגים הסתומים האלה.

אט אט אתה מטפח מרירות וכעס בריא כלפי כל העולם וגרושתו ונערך לשלב הבא, שהוא שני סיבובים זהים בת- קווה שמשהו יקרה. אולי מישהו ייצא פתאום? אולי בעצם לא הערכת נכון, ואתה בכל זאת מסוגל להשתחל למקום הפנוי ההוא? בסוף אתה יוצא לרחובות הסמוכים. העיניים נעצמות. אתה אומר לעצמך שלא צריך להיות מפונקים. הרבה אנשים הולכים ברגל לעבודה, זה אפילו בריא לצעוד חצי שעה באוויר הלילה, אתה מבלבל לעצמך במוח. אבל עמוק בלב אתה תוהה אם לא יהיה נכון יותר לעבור דירה.

בעבר חייתי בשכונה שעברה את זה. לצערי אני מכיר טוב טוב את מתווה העלילה ואת הדינמיקה הפנימית שלה. ההיעלמות של מקומות חניה היא אמנם סימן לכך שהאוכלוסייה נעשית צעירה יותר, אבל באופן פרדוקסלי, השכונה עצמה מז- דקנת וקמלה. בניגוד להזדק- נות האנושית שמביאה איתה לא פעם גם חוכמה ושלווה, על השלב הזה בחייה של שכונה אין לי מילה אחת טובה להגיד.

קודם כל, המחסור בחניה מסיר את המחסומים האחרו- נים שמפרידים בינינו לבין חיות הפרא. אנשים יעשו הכל בשביל חניה. הם ישאירו פתקים כועסים על מכוניות שחונות בצורה לא מתחשבת. בשלב הבא הם יתלשו את המג- בים. או המראה. או סתם ישאירו שריטה. אבל הם בעי- קר ישקרו. מחקר שערכתי בשכונת נחלאות בירושלים העלה נתון מדהים בדבר הקשר בין מצוקת חניה לבין אחוז הנכים באוכלוסייה. מסתבר שברגע שאפשר לחוש במחסור, צצים לפתע המון מקומות חניה שמורים לנכים.

תשאלו: האם מישהו הופך לנכה כי הוא לא מצא מקום לרכב שלו? התשובה היא: מה פתאום, זה הרבה יותר פשוט. אנשים מתחילים לרשום את המכונית שלהם על שם אחד הזקנים במשפחה. לא בטוח שהסבתא צ'חלה (או חיהל'ה, או יקוט) אי פעם הניחה יד על הגה, גם לא הייתי מהמר על זה שמעכשיו ייקחו אותה ליותר טיולים, אבל היא ללא ספק סידרה מקום חניה מדוגם לנכד.

מה שמרתק בכל העניין הזה הוא שאין תוכנית מגירה, ואתה יודע שאין. שכונה מזדקנת היא דבר שקורה בכל העולם. דייר קשיש הולך לעולמו בשיבה טובה. הוא הסתדר בלי מכונית, אבל המשפחה שתרכוש את ביתו לא יכולה בלי שתי מכוניות. החשבון פשוט. גם תוכניות תמ"א למיניהן מוסיפות לכל בניין כמה דיירים. אותם ואת המשפחתיות שלהם, שלאף אחד אין מושג מאיפה יצוצו עבורן כמה מטרים פנויים לאורך הרחוב.

כשהייתי צעיר יותר וטיפש הרבה יותר, טלפנתי פעם למחלקת החניה של העירייה כדי לומר להם שאין יותר חניה בש- כונה שלי, ושאולי כדאי לעשות משהו. בראש היתה לי תמונה ברורה שבה ראש העיר מעניק לי את אות המופת האזרחי, אבל בצד השני של הקו כמעט התמוטטו מצחוק. "אנחנו לא מטפלים בחניה, אדוני. אנחנו מטפלים בדו"חות חניה."‬

‭" רגע‭,"‬ התעקשתי, "מחלקת גינון מטפלת בגינון. מחלקת חינוך מטפלת בחינוך. למה שאתם לא תטפלו בחניה‭"?‬ אבל האמת היא שאני לא ממש נעלב כשטורקים לי.

מה האפשרויות באמת? אפשר ליצור חניון תת-קרקעי מתחת לכל גינה ציבורית. אפשר להפוך כל מגרש חניה לתת-קרקעי ומעליו להקים פארק יפה. אפשר אפילו לבנות מבני חניה, למרות שמדובר באמת בדבר המכוער ביותר שהנוף העירוני יכול להציע. ואפשר אפילו לעשות את הצעד שהוכח בעולם כדבר הכי יעיל והכי משתלם - לש- דרג משמעותית את מערך התחבורה הציבורית.

אבל קודם כל צריך להסכים שאף עירייה לא יכולה להתנער מהאחריות להציע פתרונות ותוכניות מגירה. באין תוכניות כאלה, מה שקורה הוא שהשלטון המקומי מניח לתושבים להסתכסך בעלי משפחות גדולות ידרשו אישור לחנות על המדרכות, ולקויי ראייה ידרשו לפנות עבורם את אותן המדרכות עצמן. שניהם כמובן צודקים, ולכן העירייה תניח להם להתכתש. אלו שהשכן שלהם השיג חניית נכים על ידי קומבינה כבר מאחלים לו שיקרה כל מה שצריך לקרות כדי שהחניה תגיע לו ביושר

כך או אחרת, אף אחד לא מציע להם שום פתרון חוץ מתחבולות יצירתיות על גבול החוקי. ושוב נדמה שטיפוח מבוקר של סכסוכים מקומיים הפך להיות הטקטיקה, ולפעמים האסטרטגיה, של יותר מדי מוסדות שלטוניים אצלנו. כמו ברחבת הכותל, כמו בכל סלע מחלוקת.

בינתיים החושים מתחדדים. מכונית משפחתית גולשת לאיטה במורד הרחוב, מחפשת חניה. פתאום היא נעצרת. יש לנהג תחושה חזקה, שתכף מישהו יירד מביתו, ייכנס לרכב ויפנה להם מקום. למה? כי מישהו כיבה את האור באחד החלונות. מישהו הוריד את המים בשירותים.

ששש, הוא משתיק את הילדים. הנה, צליל של דלת נסגרת. ושוב נפתחת. כשאין חניה כולנו שרלוק הולמס. האבא פורש את התיאוריה שלו באוזני המשפחה. צליל הניאגרה בקע ללא ספק מהבית של שניידרמן. הדלת נס- גרה ונפתחה כי הוא חזר לקחת את המשקפיים. אשתו מן הסתם העירה משהו על השכחנות שלו. הוא לא ישתוק לה. בסוף המריבה מישהו מהם ייצא לעשות סיבוב על האוטו. להירגע. מסקנה: בתוך ‭ 50-40‬ דקות גג יש לנו חניה. מישהו הביא פיצוחים? ›‬

 

קטגוריה: