זהירות: חופש

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 23 יוני, 2017
 

הסכנה הגדולה ביותר שנשקפת היום לעולם המוסלמי היא האסלאם עצמו. ובכל זאת, המחאה המתגוננת והקולנית ביותר מתריעה נגד נגע האסלאמופוביה.

שנאת זרים - על בסיס גזע, צבע או דת - היא אכן תופעה מתועבת לחלוטין. אבל, רגע, האם לא זאת בדיוק הסיבה לכך שיש בעולם ביקורת גוברת והולכת כלפי האסלאם?

זה נכון שיש מתונים ויש קיצוניים, וכולנו חייבים לה- קפיד על לשוננו. נכון גם שבאסלאם המקורי יש רעיונות אציליים אנושיים ועמוקים. אבל בכל הנוגע לאסלאם הממשי ולעולם האמיתי, רוב התרומה שנובעת מרוח האסלאם לא ממש קשורה להכלה, לקבלה או לאהבת הזולת.

מדינות מוסלמיות הן האחרונות שיתמודדו על התואר "גן עדן לזכויות אדם‭,"‬ וכמו שאמרה לא מזמן ניצולת פי- גוע, "ברגע ששמעתי אללה אכבר, מיד הבנתי שזה פיגוע‭."‬

 כמו כל פוביה אחרת, גם אסלאמופוביה היא תופעה ראויה לכל גינוי. אבל מכיוון שלא זאת הבעיה העיקרית שמאיימת כרגע על שלום האנושות, יש משהו מטריד ומאוד לא תמים בפמפום הבלתי פוסק בדבר הסכנה האסלאמופובית.

פיגוע הדריסה הרצחני בפתח המסגד באנגליה הוא אכן פשע שנאה חמור. אבל ייתכן מאוד שמה שמניע את תומכי הרוצח המנוול הוא לא שנאה למחצלת התפילה, לרמדאן או למונוטוניות של המואזין, אלא למצווה המסוימת ההיא ששמה ג'יהאד.

זה כמובן לא מצדיק שום תוקפנות, אבל כשהמחאה נגד שנאת המוסלמים גוברת על הצורך להיאבק ביסודות הרצחניים שעולים מן האסלאם עצמו, זה עקום ומעורר חשד. בעיניי זה כמו שמישהו יתלונן על רדיפת הומופובים או אפליה נגד שוביניסטים. ובאמת, למה מישהו עם קעקוע של צלב קרס על הכתף צריך להרגיש לא נעים כשהוא עובר מול בית כנסת?

כידוע, ההגנה הטובה ביותר היא התקפה פרועה עם נגיעות של התקרבנות. ההימור הבטוח הוא שאירופה - עם גיליון ההרשעות הקודם שלה - תיקח קשה את ההאש- מה ברדיפה על בסיס דתי. תרבות המערב גם מתקשה לעדכן את התפיסה העקרונית שלה לגבי דת. האירופאי המתוקן תופס דת כמשהו שנולדת לתוכו, ולא בחרת בו. במילה "דת" הוא חושב על משהו שמעסיק את המאמין בעיקר ב-ד' אמותיו. בית, משפחה, חינוך, קהילה ובית תפילה.

רוב המנהגים, של רוב הד- תות, נראים לאירופאי החילוני כמו חתיכת ריקוד גשם באיזו קרחת יער. אבל, נאמן לתפיסתו הליברלית, הוא תופס כל ביקורת כלפי דת כפשע שנאה. לא פחות מביקורת כלפי גזע. ובאמת, איך אפשר בכלל להעביר ביקורת על גזע, מה עושים עם ביקורת כזאת?

באופן חלקי, התפיסה הזאת נכונה וגם צודקת. היא נכונה כאשר בניה של דת מסוימת אכן מתייחסים אליה בעצמם באותו אופן: ד' אמותיך, מו- רשת אבותיך בית, משפחה וכו‭.'‬

 הבעיה מתרחשת ברגע שדת הופכת להיות גם שיטה פוליטית, דגל, כלי נשק וקריאת גיוס. שם משהו חייב לה- תעדכן ודי בדחיפות. ובכל זאת, נראה שאירופה מתקשה לזוז. ברגע שדת בוחשת בפוליטיקה, היא חייבת לוותר על החסינות הרומנטית, להיות חשופה לביקורת כמו כל שיטה פוליטית אחרת. כמו סוציאליזם, כמו פשיזם, או לפחות כמו הקפיטליזם.

האם מישהו יכול להתלונן על כך שהאשמות חמורות מאוד מוטחות פעם אחר פעם כלפי קפיטליסטים? למה זה לא נחשב פוגעני? כמה חוצפה (וכמה דיקציה‭(!‬ צריך כדי לזעוק "קפיטליסטופוביה‭"!‬

 ילדי התיכון יצאו השבוע לחופשת הקיץ, ואחד מהם טוען שהוא בני הבכור אני מביט בו בקנאה ובדאגה. המילים "חופש גדול" תופסות אותי בו בזמן בשתי נקודות רגישות.

מצד אחד, משהו בי חוזר להיות אותו ילד בסנדלים תנ"כיים שצוהל כל הדרך הביתה בסוף היום האחרון ללימודים. אני ממש מסו- גל להריח את ריחו של החו- פש הגדול. ריח חם וקלוי של שמש ישראלית מעורב בנגיעות של קרטיב משמש, שמן שיזוף, מחצלות קנים רטובות, תאנים וסתם זיעה.

לרגע אחד, עשרות השנים שחלפו מאז אותו ילד נמחקות ואינן. וממש בו בזמן, אותו צמד מילים - חופש גדול - תופס אותי כהורה מבוגר, מה שלא מעורר אצלי שום דבר חוץ מגל של דאגה עכורה.

- מה התוכניות שלך באמת?

- הממ, "ככה‭?"‬ "ככה‭?"‬ מה זאת אומרת "נראה‭?"‬ מה פירוש "נזרום‭?" ‬

- למה שלא תשב רגע ותכין רשימה מסודרת של תוכניות? ופרויקטים? הקיץ זה אחלה זמן לפרויקטים. אפשר, למשל, ללמוד משהו. אולי נתחיל מזה שתבדוק שלא נשארו סנדוויצ'ים בתיק שלך? בפעם הקודמת פגשנו אחד רק בסוף החופש, והוא היה במצב כזה שאפילו זק"א לא היו מסוגלים להתקרב.

ופתאום מתגנב לליבי החשש. הייתכן שאני חופשופוב? האם יכול להיות שכמו כל המבוגרים ההולכים ודועכים, גם אני מפתח טינה הדרגתית ועמוקה כלפי החופש? איך קרה ששכחתי הכל, והנה אני חוזר כמו תוכי על שטויות חסרות שחר שאמרו לי ההורים שלי "עם פרוץ החופש הגדול‭,"‬ כמו שנהוג היה לומר באותם ימים. ממש כך, חזק ואקספרסיבי. "עם פרוץ‭,"‬ כאילו מדובר באסון אזורי, במ- גיפה או בסופת ציקלון קטלנית.

לא, כל הדברים האלה שאני מת שהילד שלי יעשה עכשיו - רשימה מסודרת, תוכניות, פרויקטים - אני לא באמת רוצה שהוא יעשה אותם. הרשימה הזאת כולה היא בעצם ניסיון להכניס משהו מבית הספר פנימה אל תוך החדר שלו (המבולגן! אולי באמת ניקח יומיים-שלושה ונסדר, תרשום. והסנדוויץ‭,'‬ בדקת‭(?‬

 לא. אני קורא להילחם בחופשופוביה, כי אני באמת רוצה שתהיה לו חופשה אמיתית עם כמה שפחות רשימות ופרויקטים. שיחוש את שלל הריחות הקלויים של הקיץ. שיזרום. שיתבטל. שינסה לקטוף סברסים, להרוויח כמה שקלים מגיזום גדר חיה או לבזבז אותם ולהזמין נערה לסרט.

שייקח לעצמו ימים ארוכים ובטלניים ויקדיש אותם למחשבה היצירתית והפילוסופית על אודות אותם סבר- סים, אותן עבודות ואותה נערה. מגיע לו. ואפילו חשוב. אני חושב שההרהורים החשובים ביותר שחלפו במוחי בגיל הזה היו באותם רגעים שבהם הייתי באמת בחופש. ›‬

 

קטגוריה: