מחוץ לחוק

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 9 יוני, 2017
 

לפעמים נדמה שאין עוד מלחמה כל כך פשוטה כמו המלחמה בעברייני תנועה. הם לא מאורגנים. אין להם אסטרטגיה מתוחכמת והם לא חשאיים. הם פשוט שם. זמינים ומצויים כמו יונים בכיכר וכמו חתולות בשוק.

לא צריך לצוד עברייני תנועה. מספיק ללקט אותם. כל מה שצריך לעשות הוא לחזור - לזמן מה - לתפיסה הישנה של שוטר מקוף.

דמיינו שבכל צומת מרומזר מסתתר שוטר וזהו, בכל מחזור רמזורים שגרתי עוצרים נהג או שניים ורושמים דו"ח. למה? כי בכל רמזור יש לפחות נהג אחד שנוסע עמוק בתוך האדום. תמיד.

הוא נוסע באדום כי הוא חושב שלא הוגן שהאדום נפל דווקא עליו. אחרי הכל הוא ישראלי, והוא מאמין שיש כאן משהו אישי. או לא. העובדה היא שבכל מחזור רמזורים שאתם ואני עדים לו, יש לפחות עבריין אחד שמצפצף על האדום, על החוקים ועל כולנו. גם המשטרה יודעת את זה. נכון שהיא לא עושה הרבה בנידון, אבל זאת כבר בעיה בפני עצמה.

אופניים זה סיפור אחר שם כולם עוברים באדום. כמו שכבר התוודיתי כאן, אני מאוד אוהב אופניים, וגם כלפי רוכבי אופניים יש לי בעיקר חיבה עמוקה. אבל אני באמת לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי לצדי ברמזור רוכב אופניים שמחכה לירוק. הצחקתם אותו. לחכות? חוקים? הוא בכלל לא במשחק הזה. האופניים הישראליים הם סוג של דו-חי. הם הולכי רגל. הם כלי רכב. איך שמתחשק לרוכב באותו רגע.

התפתחה כאן תרבות של רוכבי אופניים שקיבלה על עצמה להתעלם בתוקף מכל מה שנראה כמו חוק. אני לא יודע אם התקיים כנס רוכבים ואם התקבלה החלטה מסודרת, אבל העובדה היא שהם דוהרים במדרכות, חו- תכים לכביש, משתמשים גם במעברי חציה, ופשוט לא רואים את הרמזורים.

כרוכב אופניים אני מתבייש להיות חלק מהסצנה הזאת. הק- סדה מגרדת לי מרוב מבוכה, כמו שמגרדת לי הכיפה בכל פעם ששומעים על מצגר או דרעי או ברלנד או פינטו.

מאז שנכנסו לחיינו האופניים החשמליים, כל התענוג המפו- קפק הזה עלה כיתה, כי עכשיו הוא מגיע עם מקדם מהירות כפול ומפחיד. לא אתמול נולד- נו, והיה ברור שעד שלא יהיו לנו שמות של נפגעים שום דבר לא יקרה. אם תהיה חקיקה, לא תהיה אכיפה. ואם תהיה אכיפה, אז לא יהיה כוח אדם. ואמנם, אחרי כמה מקרים קשים התבשרנו השבוע שתהיה אכיפה, ויהיו קנסות בסכומים גבוהים. וזה נשמע לגמרי מעודד, אבל בינתיים אני ממשיך לנוע בדרכים, וכשאני מגיע לרמזור אני עדיין פוגש בממוצע שני רוצחים פוטנציאליים שעוברים באדום; עוד איזה שלושה רוכבים - שעדיין לא הודיעו להם שהם הרוגים - ובינתיים הם מדוושים בטירוף, כאילו אין צומת; את מי אני לא פוגש? את דוד שוטר, שרק צריך לעבור וללקט אותם כמו פטריות.

מתי נדע שהמשטרה עושה את העבודה שלה? כשציבור רוכבי האופניים יאשים אותה בהתנכלות. ממש כמו שקרה השבוע, כאשר בתוך ימים ספורים זכתה מש- טרת ישראל לכך ששני מגזרים - גם החרדים וגם הערבים - יאשימו אותה בהפרעה לניהול שגרת האלימות הפנימית שלהם.

לא מזמן הטיחו מנהיגי הציבור הערבי במשטרה שהיא לא עושה מספיק כדי לעצור את שפיכות הדמים המשתו- ללת ברחובות. נשמעו גם קולות שקראו לאסוף את כלי הנשק שמפוזרים שם בכמות בלתי נסבלת. הביקורת היתה נרגשת, בוגרת ומוצדקת. זה בדיוק התפקיד של המשטרה.

ואם נשמעו צלילים של האשמה באפליה גזעית, זה מכיוון שהחוק לא יכול להפ- קיר אוכלוסייה שלמה רק מכיוון שהיא לא משתייכת לקבוצת הרוב. רק מה? מעשים כמו החרמת כלי לחימה או עצירת סכ- סוכי דמים הם לא בדיוק דברים שאפשר לסגור בווטסאפ או בשיחת טלפון נעימה. וכשהמשטרה נכנסה לכפר קאסם כדי לבצע את המשימה, התגובות היו קשות שבעתיים. שוב, כמה מפתיע, מאשימים אותה באפליה. וכמובן ב"פרובוקציה."‬

‭-  אנחנו בסך הכל מנהלים את מלחמת החמולות המסורתית שלנו - עניין פנימי! פנימי בדיוק כמו הקליעים שננעצו באי אלו מצעירי הכפר - ופתאום, ניידות ושו- טרים. אין גבול לחוסר ההתחשבות!

גם ברחוב החרדי בירושלים התאהבו במילה "פרובוקציה‭."‬ הם בסך הכל שומרים על מסורת אבותיהם מימים ימימה. כמו שנהגו יהודים תמימים מדי יום שישי, גם הם מחלעים במכות את הצעירים שמעזים לחזור הביתה במדים ובכומתה.

ופתאום מתברר שהצעיר במדים לא היה באמת חייל ממוצא חרדי, אלא פיתיון! שחקן ממוצא משטרתי, שרק חיכה להתנפלות עליו כדי להתנכל לנערים הקדושים ולעצור אותם בנחושתיים.

גם כאן התגובות היו בין הלא ייאמן לבין המגוחך. העיתונים דיווחו שגם גורמים מתונים ברחוב החרדי הגיבו בחריפות. תרגיל מרושע, הם אמרו. וכמובן - "פרובוקציה‭."‬ כאילו המשטרה התנפלה על יהודי שעלה לתומו מן הרחצה במקווה. כאילו שוטרת קפצה מן המארב כדי לשבור ידיים לאישה שהפרישה חלה. כאילו התקפות אלימות על חיילים בחופשה הן פריט פולקלור מוזר אך נסבל, שהחברה בישראל צריכה ללמוד לחיות איתו בשם הסובלנות הדתית.

כמו בכל העולם, גם בישראל קבוצות שלמות - חמולות, חצרות, רוכבי דו-גלגלי - מפרישות את עצמן מהמשחק האזרחי הבסיסי של שמירת חוק. הן דורשות מהמשטרה, תוך כדי נפנוף באיזו רב-תרבותיות מעוותת, להניח להן להמשיך ולהשתולל.

עמוק בלב הן יודעות שהמשך ההשתוללות יפגע בעיקר בהן, אבל מה זה חשוב? העיקר השבטיות, וטיעוניה האופ- נתיים: ההשתוללות טבועה במסורת/בדנ"א התרבותי/זה עניין פנימי בכלל. וכמו בכל העולם, גם בישראל מתחילה לחלחל ההבנה שזה כבר עבר כל גבול.

אחרי אינספור ויכוחים עם ידידים חרדים על חלוקת הנטל וחובת השירות, הרמתי ידיים. אני מודה, נכנעתי. הבנתי שהמחלוקת בלתי פתירה. הם מאמינים בכל לבם שכאשר עם ישראל עומד בפני מלחמה על חייו, החבר'ה החרדים לומדים תורה ומתפללים. גם אם בעיני זר זה לא נראה הגיוני, בעיניים חרדיות זה השירות הכי קרבי. כך הם מנהלים מאבקים. בתורה ובתפילה.

אבל דווקא מכיוון שבאמת השתכנעתי, אני מתקשה להבין למה כשהחרדים עצמם מוצאים את עצמם במאבק

- נניח מול ממשלת ישראל, צה"ל או המשטרה - למה אז הם לא יושבים ולומדים? למה מכות? למה אבנים? למה, למה בכוח? אנה נעלמה פתאום האמונה התמימה שרק בתפילה ובלימוד תורה אפשר לנצח ולהיוושע? האם הם מאבדים את זה? ›‬

.

 

קטגוריה: