קיבוץ גלויות

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 2 יוני, 2017

אחד הדברים שאני אוהב לעשות בחו"ל הוא לרכוב על אופניים בדרכים זרות. אין דרך טובה יותר להכיר מקום חדש ולחוש אותו. אני מדבר על אופניים פשוטים, כמובן. שני גלגלים, שרשרת וכמה הילוכים. יתכבדו נא אחרים באופני מירוץ שבנויים ממתכת תעופתית וגם עולים כמו מטוס קל.

אותי גם לא תפתו באופני הרים עם בלמי זעזועים מסוקסים וכתמי בוץ אופנתיים. מי שעולה על אופניים כאלה, זה רק עניין של זמן עד שגם ילבש בגדי רוכבים צמודים בצבעי כתום-צרעה בוהקים.

בשבילי אופניים סתם. תודה. כמו בקיבוץ. כמו של שלמה השרת מהיסודי. רצוי עם ארגז מאחורה, או לפחות כיסא לילד. כמעט בכל מקום בעולם שאליו אני נקלע, אני מנסה לברר אם אפשר להשיג זוג אופניים כזה, ומדווש כמה קילומטרים בין רחובות שאני לא מכיר הכי טוב, בשעות הערב.

בשבוע שעבר הזדמן לי לדווש קצת בעיר שמעולם לא ביקרתי בה קודם לכן. אני לא מדבר על סן פרנסיסקו, שע- ליה סיפרתי בטור הקודם. עם כל הכבוד לאהבת האופניים, גם לי יש קווים אדומים. השיפועים המטורללים שהופכים את העיר הזאת ללונה פארק שקולנוענים כל כך אוהבים לצלם הם סיוט עבור רוכבי אופניים.

אחרי חצי שעה בסן פרנסיסקו כבר צחקתי בקול על הטענה שירושלים לא מתאימה לרכיבה. אשתי ואני מתאוששים בימים אלו משבוע של דחיפת עגלת ילדים כפולה בעליות שקשה אפילו להסתכל עליהן, ואנו מכריזים בזאת שירושלים היא פלטה של שבת.

ובכל זאת, אפשר לראות המון אופניים, גלגיליות וסקטבורדים בסן פרנסיסקו. מי שמכיר טוב טוב את הטופוגרפיה שלה, יכול לבנות לעצמו מסלול שיעקוף איכשהו את המתלולים. אני לא.

פאלו אלטו היא כבר סיפור אחר. העיירה העשירה והמנומנמת הזאת משתרעת בעצלתיים על פני מרחבים מישוריים. הקהילה הישראלית הזמינה אותנו, ואני מדווש כמו בקיבוץ. כמו שאני אוהב.

המארחים שלנו כבר עידכנו שפאלו אלטו הולכת לישון מוקדם. אמרנו קיבוץ? עוד לא עשר, אבל אני כמעט לא נתקל בנפש חיה. פעם בכמה דקות חולפת מכונית ועוקפת אותי. בשלב מסוים הדרך חוצה פסי רכבת. על הפסים עומד שוטר. אנחנו מביטים זה בזה בערך באותו תימהון.

מאוחר יותר אני שואל את החבר'ה מה עושה שוטר על פסי רכבת חשוכים בעיירה שכבר הלכה לישון. התשובה עגומה. תושבי פאלו אלטו הם בני המזל שהגשימו את חלום עמק הסיליקון, אבל איש הביטחון על הפסים הוא תזכורת לסוד הקטן והאפל של גן העדן הזה.

בשנים האחרונות היו עשרות מקרים של התאבדויות על פסי הרכבת. תמיד בני נוער כמעט תמיד אסיאתים. הכל סביב לחץ הישגי בלימודים. תעודות גמר ובעיקר חוסר יכולת להתמודד עם סתם ציון 8 או בינוניות כלשהי.

זה נכון שגם אנחנו קצת אסיאתים, אבל הישראלים של פאלו אלטו לא חושבים שהם במעגל הסיכון. עניין של מנטליות, תרבות ואווירה שמגיעות מהבית. מדובר בישראלים שנושמים מצוינות, שואפים למצוינות ובטח מחנכים עליה את הילדים. אבל כמו שכולם שם אומרים לי, אף אחד בקהילה לא חושב שזה סוף העולם אם הילד לא יזכה להקים סטארט-אפ משלו. מקסימום הוא יחזור ארצה, מה רע?

בסן פרנסיסקו כבר קשה מאוד למצוא אוכל כשר. עשרות אלפי יהודים חיים שם, אבל המחלקות הכשרות במרכולים נסגרו בזו אחר זו. מחוסר עניין לציבור בסו- פרמרקט של שכונת ריצ'מונד אפשר למצוא מזון טבעוני, אורגני, פליאו, ללא גלוטן, או נטול כל מה שרק עולה על דעתכם. אבל בשביל פסטרמה כשרה תצטרכו לנסוע שעה וחצי באוטובוס. העובדים במרכול זוכרים במעומעם שהיה פעם משהו כזה. לא עוד.

ההסבר שאני מקבל הוא שיהדות סן פרנסיסקו אמנם גאה מאוד ביהדותה, אבל רואה את הביטוי העליון של הזהות הזאת לא בחיי קהילה או דת, אלא בכך שהם מחזיקים בהשק- פת עולם ליברלית. בבית הכנסת "שארית ישראל" בעיר מתנוסס ציור שבו משה רבנו מוביל את עם ישראל אל הארץ המובטחת שהיא, לא פחות ולא יותר, יוסמיטי פארק.

לפאלו אלטו אנחנו מגיעים כדי להשתתף בתיקון שבועות שהפך כבר למסורת מקומית. מדובר באחד האירועים המרכזיים בתוכנית השנתית של הקהילה דו- ברת העברית, והם עורכים אותו שבוע או שבועיים לפני החג עצמו. "לא רוצים ליצור תחרות מול בתי הכנסת והקהילה הדתית‭."‬

 הביקור הזה, עבורנו, הוא חוויה אנתרופולוגית מרתקת. מדובר באליטה חילונית מאוד. עירונית מאוד. אני בספק אם בארץ הם היו טורחים אי פעם להגיע לאירוע שהכותרת שלו היא "תיקון‭."‬ ספק עד כמה הם היו מתעניינים בחיי קהילה. אבל שם, בקצה השני של העולם, יש להם קהילה פעילה מגובשת ומעוררת קנאה באופן כללי. אין כיסא אחד פנוי בתיקון, וכולם יישארו שם עד השעות הקטנות של הלילה. בחצי חיוך מסבירים לנו שחלוקת העבודה ברורה: הגברים עובדים בהייטק, הנשים עובדות בקהילה.

אני באופן אישי אף פעם לא התחברתי לשאלה "מה אתה יותר, יהודי או ישראלי‭"?‬ אבל יכול להיות שזה מכיוון שאני צבר בן צבר ומעולם לא חייתי במקום אחר במבחן הזמן, הנדודים והגלות (המבחן ההוא שהיהדות עמדה בו די יפה‭,(‬ הישראליות ככל הנראה לא היתה מצליחה לעמוד.

מה זאת בכלל זהות ישראלית? אם מדובר במשהו חף מיהדות - מילה בעברית, ילדות בשכונה, חוויות מהפלוגה, קצת כוורת וקצת גשש, אז זאת זהות בפיתה. לא ברור איך מעבירים את החבילה הזאת הלאה גם מחוץ לגבולות הטריטוריה המובנת מאליה. גם לא בטוח שזה שווה את הטרחה.

מהבחינה הזאת, הדוגמה של פאלו אלטו עשויה להיות קריטית. קהילה חזקה ואיכותית שרוצה לטפח זהות ותרבות ישראליות וגם יודעת איך לעשות את זה. נוסף על הכל, כל זה קורה בעידן שבו נפלאות הקדמה מאפשרות לך לשמור על קשר ממרחקים ולהינצל ממלתעות הנוס- טלגיה. בכל המכוניות שם שומעים גלגלצ. כולם מכירים את הבדיחה האחרונה של "ארץ נהדרת" ויודעים מי זה אורן חזן. אם זה לא יצליח בפאלו אלטו, זה כבר לא יצליח בשום מקום אחר מחוץ לישראל. הם מנהלים חיים ישראליים שלמים בצד אחר של הכדור

הרגע היחיד שבו תפסנו מישהו כמעט מתנצל היה כשדיברנו על הילדים. המבחן האולטימטיבי. "הילדים יצאו לגמרי אמריקנים. מדברים עברית והכל, כן? אבל לגמרי אמריקנים‭."‬ היה שם צליל של צער. קצת כמו הדתל"שים. משתוקקים שהילדים שלהם יגדלו גם כן להיות דתל"שים ולא סתם חילונים. אבל לא בטוח שזה אפשרי בכלל

 

קטגוריה: