פסטיבל כאן

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 19 מאי, 2017

 יש אנשים שחשים שמחה לאיד על האופן שבו ירד המסך על שידורי הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור קשה להאמין, אבל יש כאלה שהגיבו בחיוך ואף בתרועת ניצחון.

 

   קראתי את התגובות של חלק מהם, ירחם אלוהים על מנת משכלם. אם יש משהו שהם הזכירו לי, זה את אותו בחור שיושב לדייט ראשון עם בחורה שהוא לא באמת מכיר וצוחק מכל הלב כשהיא מספרת לו איך היא זרקה את החבר הקודם שלה. היא יורדת לפרטי פרטים ועושה את זה בכישרון ובחן. אותם חן וכישרון, אגב, שבהם היא התעללה קלות בבחור האומלל הקודם.

 

   הטמבל התורן שותה את הבירה שלו ונקרע מצחוק. הוא צוחק, כי להבנתו הסיפור מחמיא לו. והוא צוחק כדי להחניף לה. אבל הוא צוחק בעיקר מכיוון שאין לו הכלים לנחש שברגעים אלו ממש, הוא שומע את תקציר העלילה שהוא עצמו עומד להיות הגיבור הטרגי-קומי שלה. עניין של נניח חודשיים או שלושה.

 

   אז לא, אין לי שום דבר עקרוני נגד שמחה לאיד באשר היא, נהפוך הוא. לפעמים מדובר ברגעים מזוקקים של אושר מוחלט. אבל לא במקרה של סגירת רשות השידור מי שהוריד את השאלטר עשה את זה בלי שמץ כישרון או חן, ומי שצוחק פשוט לא מבין שהבדיחה היא עליו.

 

   ליבי-ליבי עם האנשים הטובים של רשות השידור. הטובים שבהם הם הכי טובים שיש לנו בכלל. מבחינה מקצועית ומבחינה אנושית. אני אומר את הדברים לא מטעמים של "אחרי מות קדושים," ולא כי אני חייב משהו לאיש מהם (אני לא.( אני אומר אותם כי אני מאמין בהם בכל ליבי. אני גם יודע שמי שבאמת מכיר, יסכים איתי.

 

   מכיוון שכך אירוע סגירת הרשות חייב להילמד היטב. הביזיון הזדוני וכפוי הטובה שיעקב אחימאיר היטיב להגדיר כ"קבורת חמור" הוא עניין סדרתי במדינת ישראל. "טיק" עצבני שמעוות את פרצופה של המדינה בכל פעם שצריך לעשות את הדבר הלא נעים הזה ולהיפרד.

 

   משהו בדינמיקה של סגירת הרשות הזכיר לי את ההתנתקות. מותר למדינה להחליט שהיא סו- גרת מפעל, או רשות, או עוקרת יישוב. במקרים מסוימים זאת גם חובתה. אבל גם מי שמסכים בכל ליבו עם רעיון ההתנתקות ואפילו עם התזמון שלה, מבין שהיה אפשר וצריך לעשות את זה אחרת.

 

   למשל, להכין את האלטרנטיבה לפני שמעלים את הדחפורים, ולא להפך. לא להכריז שוב ושוב על רגישות ועל נחישות, כאילו מדובר בסיסמת בחירות, אלא פשוט לה- תנהל באופן רגיש ונחוש.

 

   גם קצת שכל טוב לא יזיק. בפועל אנחנו סוגרים מפעלים, ספריות לעיוורים, או את רשות השידור בכבודה ובעצמה, כמו שקבוצת כדורגל מתחתית הטבלה מפטרת מאמן. מעכשיו לעכשיו. מאחורי הגב. בהודעה קצרה לתקשורת. בסמס. בחסות החשיכה. ככה לא עושים את זה.

 

   האמת היא שכנראה לא נותרה ברירה. אפשר וצריך היה להיפרד בכבוד אבל רשות השידור הגיעה אל סופה המר באשמתה. באשמת החלק הפחות טוב של עובדיה. האנשים שזועמים היום על האטימות, זועמים בצדק. אבל הם עצמם שברו שיאים של אטימות בימים שבהם נדמה היה שלעולם חוסן. היום הם תובעים את זכויותיהם ואת כבוד מקום הע- בודה שלהם - והם צודקים - אבל הם קצת שכחו להשמיע קול כאשר הציבור דרש את זכותו לתמורה בעד האגרה.

 

   ועדות קמו והתפרקו. קלסרים התפקעו ממסקנות מלו- מדות שאיש לא רצה לקרוא. מנכ"לים באו ויצאו. כולם ניסו לתקן מבפנים. להבריא את המערכת בלי לפרק אותה. כולם, פחות או יותר, הרימו ידיים בייאוש. בשיחות סגורות הם הסכימו עם תחושות הבטן של האזרח הקטן. אולי הוא לא מבין הרבה במקצוע התקשורת, אבל קולט מתי זה לא זה, וממש לא אוהב שעובדים עליו.

 

   עם התקציב של רשות השי- דור, המסך של הערוץ הראשון היה אמור להתפוצץ מיצירתיות ולא משידורים חוזרים. בכספי האגרה ששילמנו עד לא מזמן, היו צריכים להושיב על התחת את מיטב הכותבים והיוצרות ולהוציא סדרות מקור חדשות מדי שנה.

 

   הסיבה שזה לא קרה קשורה איכשהו לעניינים פעוטים כמו חגיגות שכר כמו עובדים שלא באמת עבדו. כל מי שמתראיין מפעם לפעם, יודע שאם זה ערוץ 2 יגיע אליך צוות מצומצם ונמרץ של שניים עד שלושה אנשים. לפעמים הצלם יעשה גם סאונד, ואולי גם יאפר אותך

 

   אבל אם זה ערוץ ,1 יש מקום לצפות למשלחת נכב- דה ורבת משתתפים. ככה זה כשוועד עובדים חזק קובע את הנהלים. הנהג, למשל, רק נוהג. ויש עוזר צלם ועוזר במאי, אבל לצופים בבית אין מי שיעזור. והצופים בבית הם הלקוח, והם הבוס, והם ההצדקה היחידה לקיומו של שידור ציבורי.

 

   הצופים לא נטשו את ערוץ 1 כי הם מתים על פרסומות. הם עזבו כי אף אחד לא השתדל מספיק להשאיר אותם. לפעמים נדמה היה שהמחלקה הכי יצירתית ברשות היתה מחלקת הגבייה.

 

   היום כולנו מתרפקים על יצירות מופת טל- וויזיוניות שהגיעו אלינו מרוממה. ואכן, היו לא מעט רגעים בלתי נשכחים. אבל רצוי מאוד שגם התקופה המנוונת שבה נחרץ גורלה של הרשות תהיה בלתי נשכחת. כדאי שנזכור ונלמד. אחרי הכל, לדינמיקה של גופים ציבוריים ששוכחים את עילת קיומם יש נטייה לחזור על עצמה.

 

   מה שקרה לרשות השידור הוא פחות או יותר מה שקורה לדת ממוסדת, או לגופי תרבות ממוסדים. איכשהו תמיד מגיע שלב שבו הגולם קם על יוצרו. במקום לשרת את הציבור, הוא תובע מהציבור הכרה בעליונותו הבלעדית.

 

   הרשות מאמינה שהיא התגלמות השידור הציבורי. הר- בנות משתכנעת שהיא הסמכות העליונה לענייני אמונה. מנכ"ל התיאטרון חושב שהוא התרבות. אני חושב על האפשרות ההיפותטית שהמדינה תחליט לסגור את הרבנות. כמה אזרחים היו יוצאים למאבק נגד הצעד הזה?

 

   ואכן, הכישלון הגדול ביותר של הרשות הוא העובדה שהציבור כמעט לא הגיב. הזדהינו עם הדמעות של גאולה אבן. חלק מאיתנו חשו צער או געגוע. אבל המשכנו הלאה. וזה מוזר, כי השידור הציבורי שייך לציבור, והציבור לא אמור להשלים בקלות עם העובדה שלוקחים לו דברים. לכן אחת מהשתיים: או שהציבור אפאתי, או שהוא כבר לא חושב שהרשות היא שלו. אני נוטה ללכת על האפשרות השנייה. 

 

 
קטגוריה: