היפים והאמיצים

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 26 מאי, 2017

ההיפים והאמיצים


 


בזמן שבישראל מציינים 50 שנה למלחמת ששת הימים, סן פרנסיסקו חוגגת יובל למהפכה ההיפית

  •  

במוזיאון דה יאנג שבסן פרנסיסקו מוצגת בימים אלו התערוכה "קיץ של אהבה". בדיוק כמונו, גם האמריקנים חוגגים 50 שנה לקיץ 1967. בהבדלים קלים, יש לומר.  
אותו חודש יוני חולל מהפכה אצלנו ואצלם, ושום דבר אחרי אותו קיץ כבר לא היה כבעבר. וכמו בכל המהפכות שבעולם, גם כאן וגם שם עשו את זה צעירים.  
רק שבאמריקה הם היו מגודלי שיער ויחפים, מקושטים באינספור שרוכים וגדילים, וגם סיסמאות - שחלקן עמוקות ונצחיות, וחלקן מקושקשות בדיוק כמו סמרטוטי הבטיק. 
 
החוויה הישראלית של ביקור בתערוכה מהסוג הזה כרוכה במחשבות נוגות על חוש הטיימינג הקלוקל שמלווה את הסיפור שלנו. במילים אחרות, לקיץ 67' של סן פרנסיסקו יש פסקול ברור ומובהק, ו"גבעת התחמושת" ממש לא ברשימה. 
המוזיאון ממוקם בפארק "גולדן גייט" היפהפה. על מדשאות הפארק הזה, לפני חמישה עשורים, התרחש חלק מרכזי ממה שמוצג בפנים. התערוכה מתבוננת בקיץ המכונן ההוא של "תרבות הנגד" דרך כרזות, מודעות, תצלומים, עטיפות תקליטים ותצוגות של בגדים. 
אני חייב להודות שהאופנה פחות דיברה לליבי. ה"ביטניקים", כמו שקראו להם אצלנו במבטא מפא"יניקי כבד, היו מאמינים גדולים בכוחה של האמנות, על כל גווניה. אבל אין מה לעשות, בתחום המוסיקה הם הצליחו לשלוח יד אל הנצח, בתחום האופנה - קצת פחות. 
 
באחד החללים מתנגנת מוסיקה ברצף. אפשר פשוט להתפרקד על פופים שעירים, להתבונן בקלישאות הפסיכדליות שמוקרנות על הקירות (דימויים קלידוסקופיים שנוזלים אקראית בשלל צבעים) ולהתמכר לגיטרות ולקולות הבוערים: ג'פרסון איירפליין, גרייטפול דד, קרידנס קלירווטר רבייבל, וכמובן - ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס, שהפכו את הקיץ ההוא לבלתי נשכח. 
כעבור דקה אני ממצה את עניין הדימויים הפסיכדליים. לא להאמין כמה שעמום זה נוסך עלי. מעניין הרבה יותר להתבונן במבקרים שנכנסים לחלל, כמעט כולם בני 70 ומעלה. הם היו שם בגיל הנכון, ומבחינתי הם לב התערוכה. 
אישה דוחפת את כיסא הגלגלים של בן זוגה. הבעת פניו מסגירה אירוע מוחי. התספורות של שניהם מעידות על אורח חיים בורגני ודי מוצלח. ברגע שהכיסא שלו מתגלגל פנימה והוא שומע את הצלילים המוכרים, משהו נדלק בעיניו. הם עפים עשרות שנים לאחור. שניהם יודעים את כל המילים, וזה, בכל הפשטות, מביא אותי לדמעות. 
אני מתבונן במבקרים המבוגרים. חלק מהם לא מתיישבים על הפופים (אולי כי לא בטוח שיצליחו לקום), אבל הם רוקדים קצת ושרים הכל. זה היה הקיץ החשוב בחייהם. שם הם מילאו סוללות, שגם אם התרוקנו מעט במעלה הדרך, כיוונו אותם אל כל מה שהם יודעים על אהבה. וגם אל כל מה שהם מאמינים שהוא נכון ולא נכון. 
אני מבסוט לגלות שהצלילים נופלים טוב על האוזניים של הילדים הקטנים שלי. אני חושב שהייתי מתבאס אם לא. זה חשוב לי כמו לוודא שצ'רלי צ'פלין יצחיק אותם. 
הטיימינג, אוי הטיימינג. עניינים פעוטים כמו קליטת עלייה, מעברות, מלחמות ושחרור ירושלים גרמו לעיכוב מסוים בנחיתת הבשורה ההיפית אצלנו. בעצם, רק בשנות השבעים התחילו לציין בישראל את הסיקסטיז. 
אט־אט נפוצו שמועות על כך שהחבר'ה של שלום ואריק מעבירים לעיתים סיגריה שלֵךְ תדע מה עירבבו בתוכה. רותי נבון וג'וזי כץ היו ההתגלמות היפהפייה של רוח ה"ביט", ודווקא להקה צבאית עשתה את "שיר לשלום", שנראה ונשמע כאילו הוא יצא עכשיו מהמחזמר "שיער".    
וכן, כמו הקיץ ההוא אצלנו, גם הקיץ ההיפי של סן פרנסיסקו היה טבול כולו בריגושים דתיים ומיסטיים, שטילטלו את הנפשות האתיאיסטיות והשמאלניות ביותר שאפשר למצוא באמריקה. ועוד לא אמרנו מילה על היהודים ששיחקו תפקיד מרכזי גם שם, ביוני של סן פרנסיסקו. אלן גינזברג, בוב דילן, ולא רק הם. אפילו קרליבך.
 
ויש, כמו תמיד, גם את הצד הפתטי, התקוע. כמעט בכל גינה ציבורית בעיר החוגגת הזאת אפשר למצוא כמה היפים קשישים. כמו חיילים יפנים שנתקעו בג'ונגל כי לא שמעו שהמלחמה הסתיימה, הם משוטטים להם בדשא. סנאים סניליים. מדריך תיירים שהוא גם קצת סטנדאפיסט מדבר עליהם כעל חלק מממלכת החי של סביבת הטבע העירונית. 
הם חיים בין העצים, מגודלי שיער וזקוקים נואשות למקלחת טובה. עדיין בבנדנות. עדיין מין ביגוד כזה שסובל מהשתלשלות יתר של בליל מוטיבים שבטיים ואחרים. חלק גדול מהם נושא גיטרה על הכתף. ואולי זה בכלל רק התיק של הגיטרה, והוא מלא שמעטס וכביסה מלוכלכת. 
בחוויה שלהם, מן הסתם, הם בטח הדבר עצמו. האותנטיות בהתגלמותה. הם לא התקלקלו ולא התברגנו. כמו כל זרם מאמינים שעצר את השעון בחריקת בלמים על רגע השיא ההיסטורי שהיה או לא היה, גם הם נאמנים עד כדי גיחוך לתלבושת ולתספורת. כמו חרדים מסוימים, כמו איימיש. 
התבוננתי בהם בעצב וחשבתי שמכל סוגי הנוסטלגיה המוכרים למין האנושי, הכי עגומה היא הנוסטלגיה למהפכות. שנות השישים הביאו איתן מהפכה עם אחלה מוסיקה, עם כוונות טובות ובלי גיליוטינה. הן הביאו גם הערצה עיוורת לטיפוסים כמו מאו וצ'ה גווארה. 
אבל בכל זאת קשה לראות איך מרד הנעורים הופך להיות חנות מזכרות ומלכודת תיירים. קשה עוד יותר לראות את אלו שעדיין תקועים בפארק. הם לא צריכים שום חגיגות יובל, ושום תערוכה במוזיאון. הם עצמם מוצגים בתערוכת קבע נוגעת ללב. √
 

 

קטגוריה: