קצוות מפוצלים

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 23 דצמבר, 2016

אחד הדברים שתמיד מצליחים לסקרן אותי מחדש הוא אנשים שסובלים מנטייה להתפצל. תופעה די נפוצה למען האמת.

 

   נכון, האדם אינו יצור חד-תאי, והוא לא חייב להתחלק לשניים רק כי הוא הגיע לאיזשהו גודל קריטי. רוב בני האדם גם לא מסוגלים פיזיולוגית לעבור מהלך כזה בשלום. לכן ברוב המקרים הם מסתפקים בפיצול משפחות, מפלגות או קהילות דתיות. והם עושים את זה מתוך תשוקה כל כך לוהטת, שאני ממש לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם בני אדם היו באמת מסוגלים ללכת על ההתפצלות הטוטאלית והאותנטית מכל, זאת של חברתנו האמבה.

 

   פעם נהגו להגיד שיש משהו מאוד מאוד יהודי בנטייה להתפצל. הבדיחה היהודית העתיקה ביותר בעולם מספרת על ניצול יהודי בודד מספינה שנטרפה בים, שהגיע בדרך לא דרך לאי בודד והתגלה כעבור עשרים או שלושים שנה בריא ושלם, זקוק נואשות לביקור אצל ספר וגאה עד השמיים בשני בתי הכנסת שהוא הקים במו ידיו, מבמבוק וחלוקי נחל והשד יודע מה. כששאלו אותו לשם מה הוא זקוק לשני בתי כנסת, הוא ענה שבאחד הוא מתפלל. -ובשני? -בשני, כף רגלו לא תדרוך לעולם!

 

   יהודים טובים נוהגים לשלב אנחת צער מזויפת כשהם צוחקים מהבדיחה הזאת. אבל במהלך התקיפה האמריק- נית באפגניסטן הביא הכתב הצבאי רון בן ישי את סיפור בית הכנסת האחרון ששרד בקאבול. שני יהודים נותרו שם. שניהם מגיעים בוקר בוקר לבית הכנסת כדי לנקות ולסדר יפה. וכן, כמה צפוי: כבר עשרים שנה שהם לא מדברים זה עם זה. מי בכלל זוכר למה.

 

   אוי, כמה שהכתבה הזאת הצחיקה והעציבה אותנו. זה כל כך יהודי, אמרנו לעצמנו. כל כך מתאים לבתי כנסת. אבל זאת שטות גמורה לחשוב כך

 

   לא רק בתי כנסת מתפצלים. התנועה הקיבוצית, החילונית עד לשד עצמותיה, הפליאה להתפ- צל. היא התפצלה בלי להפסיק לרגע את הקריאה לפועלי כל העולם להתאחד, וכידוע, ברוב המקרים שני החלקים שנחתכו מתוך אותה אמבה קראו לעצמם "אמבה איחוד" ו"אמבה מאוחד." אין גאונות מילולית וירטואוזית יותר מהרטוריקה של המתפצלים בשם האחדות. אין להם גם מתחרים בנוגע לחוסר מודעות עצמית. ולא! זה לגמרי לא מיוחד ליהודים.

 

   הכנסייה הנוצרית לדורותיה ידעה להתפצל לזרמים ולמחנות בלהיטות שלא היתה מביישת בית כנסת תימני. סליחה על ההכללה האתנית.

 

   ומה הם ארגוני הטרור של האיסלאם הקיצוני, על שלל השמות הציוריים והמתוקים שהם בוחרים לעצמם, אם לא תת-ערוצים שהתפצלו מתוך יובלון, שהוא עצמו פרש מפלג עכור, שחתר הצידה מאיזה ואדי צדדי?

 

   ומה עם הטבעונים שפרשו מתוך הצמחונים, רק כדי להצמיח מתוכם פרוטריאנים (שמסתפקים בפירות שנשרו מאליהם,( או את חסידי המזון הלא מבושל, ועוד ועוד תתי זרמים לאין קץ, שהשאיפה המובילה שמנחה אותם היא להביט בסתם טבעוני ממוצע, לנחור בבוז ולסנן, "רוצח. אני נגעל ממך."

 

   ודווקא מתוך התיאור הזה אפשר לחלץ הבנה אחת פשוטה על הקשר שבין קיצוניות ופנאטיות לבין הנטייה להתפצל. לפעמים נדמה שכל מה שהפנאט (תקראו לו דעאש, אלקאעידה או כוחות המהפכה) רוצה זה לחסל את היריבים, רק כדי לנקות לאחר מכן את השורות בתוך המחנה. אז יתגלה כמובן שיש יותר מדי חשודים בפנים, מה שיוביל לסילוקם. המחנה יתפצל, והפלגים יכנו זה את זה בשמות: כופרים, משת"פים או ריאקציונרים. בקיצור, בני מוות. תוכרז מלחמת חורמה שתוביל לניצחון, שאחריו יהיה פנאי לנ- קות את השורות. וחוזר חלילה עד שיישאר בעולם רק פנאט טוטאלי אחד. שיחגוג את ניצחונו בכך שהוא יעלה לבמה, יזעק את הסיסמה הקדושה ויל- חץ על הכפתור

 

   לא משנה אם זה שייך לוויכוח דתי, פוליטי או קהילתי, תומ- כי פרישה תמיד נוהגים לטעון שחייבים לעזוב ולחתוך את המחנה לשניים כדי לחדד את הקול ולהבהיר את הדרך אבל למעשה הרבה פעמים המהלכים האלה מצביעים בעיקר על אובדן דרך מוחלט. חישבו, למשל, על מפלגת קדימה.

 

   בזמן האחרון אנחנו שומעים יותר ויותר על פעילים חילונים שקוראים לפרוש מזרם החינוך הממלכתי ולייסד זרם "חילוני אמיתי." יש להם טענות לא רעות. הם טוענים שתלמידי הזרם הממלכתי נחשפים לא פעם לתכנים שהם לחלוטין לא חילוניים.

 

   הם יודעים לספר על שיעורים שבהם ילדי כיתה ח' התנסו בהנחת תפילין כחלק מתוכנית בר מצווה, ואפילו ביקרו במאפייה של מצות שמורות לקראת פסח.

 

   מורה מסוים אמר לכיתה שיהודי טוב אמור לשמור שבת, ומורה לספרות חילקה דף מודפס של שירי לאה גולדברג שבו הופיעה השורה "למדני אלוקיי, ברך והתפלל" - ומה שבלתי נסבל בשורת השיר החילוני הזה הוא לא המילה "התפלל" או "ברך," אלא האות קו"ף הזאת שהשתרבבה למילה "אלוהיי," באופן שלא עלה בכלל על דעתה של המשוררת, והיא בסך הכל מניירה של דתיים.

 

   הטענה החזקה ביותר שהם מעלים, לטעמי, נוגעת לע- מותות מאורגנות ובעלות משנה סדורה ומאוד מאוד אורתודוקסית, שנכנסות לבתי הספר הממלכתיים ועושות שם כבשלהן.

 

   עם חלק גדול מהביקורת אני יכול להסכים, אבל ההורים המודאגים לא קוראים לבלום את העמותות, לזמן את המורים הללו לשימוע או לתקן את נוסח השיר שהודפס. הם קוראים להקים זרם חינוכי חדש, שבו הילדים לא ייחשפו לתכנים דתיים לא רצויים.

 

   לטענתם, העובדה היא שרוב תלמידי הזרם הממלכתי הם יותר מסורתיים מאשר חילונים. יכול להיות שהם צודקים. יכול להיות שרוב הציבור בישראל יותר מסורתי מאשר חילוני. אבל זו עדיין לא סיבה להחליט שאין להם מה לחפש באותה כיתה.

 

   מכאיב לגלות שבזמן שמאות הורים לוחצים להקים עוד בתי ספר משולבים לדתיים, חילונים ומסורתיים, מתג- דר לו זרם חדש שמנסה לזקק איזה מין חילוניות חרדית, טוטאלית, שתדאג לכך שהילדים לא ייחשפו לתכנים זרים ומאיימים. זה מדאיג אותי לא רק משום שעתיד החברה שלנו תלוי ביכולת של הזרמים השונים ללמד וללמוד זה עם זה וזה מזה. זה מדאיג כי יש כאן יותר משמץ של פרנויה. למעשה, פרישה כזאת רק תשרת את התפיסה הקיצונית שטוענת שיהדות היא שום דבר חוץ מדת. חוץ מזה, קשה לזכור מתי אי פעם התרחשה פרישה כזאת, שבמבט לאחור אפשר לברך עליה ולהגיד משהו כמו: "איזה מזל שהם קמו ועזבו  › ."

 
קטגוריה: