מקום לדאגה

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 13 ינואר, 2017

הביקור השבועי בשוק מחנה יהודה הוא הרגי- עון שלי. שעה של תרפיה לנפש ולחושים. אני יודע שאחרים מעדיפים סקווש או קיר טיפוס, שיהיו לי בריאים. כך או כך המניעים של כולנו די דומים. החיים אינטנסיביים קצת יותר מדי, והצורך היומיומי של איש תקשורת להתעדכן, לקרוא הכל ולשכשך בכל הרפש הפוליטי והאקטואלי הוא לא ממש הדרך המומלצת לחיים בריאים ושמחים.

 

   השוק סוגר לי את הפינה הזאת. לפעמים יותר ולפע- מים פחות. אבל בשבוע שעבר זה פשוט לא עבד. השוק היה סוער ומוטרד. בעיקר פוליטי. אני כבר לא זוכר מתי מצאתי את השוק ביום כל כך פוליטי.

 

   כבר שנים שמחנה יהודה משנה את פניו. עברו הימים שבהם סמטאות השוק נשלטו על ידי "טיפוסים ססגוניים." חצי מהבאסטות בשוק הן נקודות בילוי ואוכל למביני עניין.

 

   מדובר באחד המקומות הכי מעודכנים בבירה, וכולם כבר הבינו שפוליטיקה לא עושה טוב לעסקים. אפילו הביקורים המסורתיים והפוטוגניים להפליא של פוליטי- קאים ומנהיגים הפכו להיות מין בדיחה לא מזיקה ושום דבר מעבר לפולקלור. אבל הסיפור של אלאור אזריה, ובעיקר פסק הדין במשפטו, עשה משהו לשוק.

 

   כמעט בכל דוכן שביקרתי בו ניסו לסחוב אותי לשיחה על משפט אזריה. אני בסך הכל רציתי לפנק את המשפחה בסלסילה של תות שדה, דג לכבוד שבת וכרובית, שבכלל לא היתה לי ברשימה, אבל היא נראתה כל כך מושלמת, שהחלטתי להגמיש את מסגרת התקציב.

 

   שאלתי בכמה הקילו, החמאתי לסחורה, ניסיתי אפי- לו לדבר על כדורגל, אבל אנשי השוק לא היו בעניין בכלל. "תגיד, מה אתה אומר על המשפט, הא"?? ובו ברגע, בלי לחכות לתשובה, נפל עלי עוד מונולוג עצבני. ועוד אחד. נאומים ניחרים, אמוציונליים, וברוב המק- רים גם בנויים לתלפיות.

 

   אפשר להרגיש מתי הנאום שלפניך רבץ לפני כן טוב טוב בתחתית החבית של הנפש; תסס, הבשיל והתיישן, ורק חיכה להזדמנות לפרוץ החוצה. המונולוגים שניתכו על אוזניי היו כולם מהסוג הזה. כמה סוחרים הדגישו את חוסר האמון שיש להם במערכת. המערכת הצבאית. מערכת המשפט. כל מערכת בעצם. אחרים אמרו לי שהחברים הערבים שלהם צוחקים עליהם ועל טיפשותם המופלגת של היהודים. אבל מה שעניין והטריד אותי יותר מכל היא המילה שחזרה ונשנתה. "הם."

 

   " הם" היא התגלמות חוסר האמון. מונולוגים עם יותר מדי "הם" מסמנים משבר אמיתי. אנשים שתופסים אותי כחלק מאיזה "אנחנו" מרשים לעצמם לדבר איתי על ה"הם." "הם" זה שם קיצור. זה לגמרי לא שם חיבה. "הם" זה התקשורת (איך הם מתייחסים אליך, ההם? - שואלים אותי כבר שנים כאילו הסתננתי בדרך-לא-דרך אל מעבר לקווי האויב.( "הם" זה האקדמיה, ותל אביב, והמשהו האשכנזי- שמאלני-חילוני ההוא שקשה נורא להגדיר, דווקא כי הוא כל כך מתוחכם, חלקלק, מתנשא ובוטח בעצמו. ובצדק הוא בוטח בעצמו! כי הוא באמת תמיד מצליח לצאת נקי, או לפחות ליפול על הרגליים.

 

   ואני יודע ש"הם" הוא בסך הכל דמון. ממלכת ה"הם" היא מין ארץ יצורי הפרא, והיא שוכנת רק באגף חסר הביטחון שממוקם בפינה החשוכה והפחות מוצלחת של ההכרה שלנו. עמוק עמוק בלב אני לא מאמין בקיומו. אבל אני, עם אמונות עזות למדתי לא להתווכח.

 

   ואכן, למרות שאינני מן השותקים, כמעט לא עניתי להם. רק עמדתי שם, מול הארטישו- קים היקרים מדי, והקלמנטינות הריחניות, ועלי הגפן המהודקים והמסודרים כל כך יפה. הקשב- תי ונשכתי שפתיים. ספרתי את המילים הצהובות של הניכור ואי האמון. כל ה"הם" ודומיהם. ספרתי אותם כמו שסופרים קמטים. בדאגה ובחשש.

 

   המון מחשבות עברו בראשי, וכולן חורגות לחלוטין מאותו רגע שבו החליט חייל קרבי לירות במחבל מנוטרל, ומאינספור הרגעים שבאו לאחר מכן ובהם הוא ניסה למלט את עצמו באמצעות סתירות פנימיות מביכות.

 

   ייאמר כאן ומייד, אלאור אזריה הוא לא הגיבור שלי. הוא לא גיבור בכלל. לא הייתי רוצה שמישהו מהפלוגה שלי ישלוף נשק על מחבל מנוטרל. ולא מפני שהמחבל הוא בן אדם, אלא מפני שאנחנו בני אדם.

 

   להשקפתי, אדם שמוכן ללכת לעזאזל ובלבד שהוא ייקח איתו לשם כמה יהודים או כופרים אחרים הוא לא מישהו שעומד בתנאי הסף של האחווה האנושית. למעשה הוא זומבי. אבל המחבל הוא לא העניין פה, אלא אנחנו. החברה הישראלית. הפלוגה. צה"ל. המוכנות שלנו לקדש את הכללים שקיבלנו על עצמנו או לפחות לכבד אותם.

 

   נשמת אפה של הדמוקרטיה היא האמון. בזמן האחרון, זה לא סוד, הדמוקרטיה שלנו קצת מחרחרת. צפצופים טורדניים נשמעים מכיוון מערכת הנשימה שלה. מסתבר שהאמון - נשמת אפה - זקוק בדחיפות למשאף.

 

   כמו שהמחבל הירוי הוא לא הסיפור גם אזריה הוא לא הסיפור. התפרצות כל כך עמוקה של ניכור ואי אמון היא לא דבר שנבנה סביב אירוע אחד או פסק דין בודד. אם זה קורה בעוצמות כאלה סימן שמשהו הולך ומצטבר במשך שנים.

 

   לא צריך להצדיק את אזריה כדי להבין שיש כאן בעיה. הבעיה מונחת לפתחנו כולנו וכולנו מחויבים לחשבון נפש, גם הימין שאוהב את פוזיציית הקורבן של מערכת המשפט, וגם השמאל שתמיד מצליח להבין את המניעים להתקוממות עממית כשהם באים מהצד הפלשתיני, אבל מאבד את זה לגמרי כשמדובר בציבור הישראלי.

 

   הכותרות הראשיות והבוערות: משפט אז- ריה והתגובות, חקירות רה"מ והשיחה בינו לבין נוני מוזס, הפיגוע הקשה בירושלים - כל אלו קצת גנבו את הפוקוס. אבל הסיפור החזק והמטלטל של החודשים האחרונים הוא פרסום הפרוטוקולים של פרשת ילדי תימן והמזרח.

 

   אסור לתת לסיפור הזה להישכח. הוא הוזנח די והותר. אסור גם להתבלבל. שרשרת האירועים הבלתי נתפסים הללו, כמו גם הכחשתם וטיוחם, התרחשו בישראל הקטנה, הישנה והיפה. זו שנהוג בהזדמנויות שונות להתגעגע אליה.

 

   נפגעי הפרשה, אזרחים מן הסוג שבהזדמנויות שונות נהוג להעליב ולהגחיך את דמותם, הם בסך הכל גיבורי התהילה של הסיפור. לאורך כל הפרשה אנחנו שומעים קול צלול וברור שמרגיע ואומר שאין כל כוונה לחפש אשמים, להעיר שדים מרבצם או לפרק משפחות ולהחזיר את העולם לתוהו בשם הצדק הטוטאלי. רק לברר את האמת. והסגנון הזה, האצילי והנדיר כל כך במקומותינו, הוא גילוי לא פחות דרמטי מעצם החשיפה של העובדות הקשות. ›

 
קטגוריה: