אנשים טובים

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 24 פברואר, 2017
 
   ביום שישי בצהריים חזרנו הביתה תשושים. נשארו לנו עוד שעתיים וחצי עד כניסת השבת, אבל חוץ מזה שום דבר לא נשאר. בטח שלא אנרגיות. בקושי עמדנו על הרגליים. בלאגן טוטאלי חגג בבית. המטבח, למשל, נראה כאילו רגע לפני שהגענו נערכה שם פגישה ספונטנית בין אמא של דודו אהרון לבין ארוסתו.

 

   שבוע לא לגמרי נורמלי התקרב לסופו ולא היה אפשר להתעלם מכך אם לומר את האמת, גם בימים נורמליים יותר לא תתפסו אותנו ביום שישי בצהריים יושבים וקוראים עיתון בבית מצוחצח ושליו. בבתים אחרים מפה לבנה כבר פרושה על השולחן, פרחים מסודרים באגרטל, וריחות של מרק ועוגות שמרים מכריזים לכל עבר: כאן האולימפוס של התקתקנים.

 

   לא אצלנו! אצלנו זה תמיד ברגע האחרון. תמיד על הבאזר. תמיד מישהו חותך לעצמו את האצבע באמצע הסלט או חוטף כווייה מהתנור או דורך יחף על שברי הכוס שהוא עצמו שמט לרצפה, וזה תמיד אני. אבל הפעם זה היה באמת שבוע מטורף. ככה זה כשאתה מבלה כמה ימים בבית החולים עם תינוקת בת פחות מחודשיים.

 

   למען האמת, שום דבר נורא. כמעט כל ילד סוחב את ההורים שלו מתישהו לבילוי מפוקפק בחדר מיון. לפעמים הדייט הזה מתפתח למערכת יחסים אינטימית של אשפוז קצר יותר או קצר פחות. זה לא כל כך נדיר

 

   אנחנו גם לא המשפחה היחידה שהילדים שלה משתעלים כמו כלבי ים. למי אין מכשיר אינהלציה!? ובכל זאת, כשיצור כל כך קטן שוכב על מיטת בית חולים, ומתקשה לנשום, זה נוגע בפחדים עמוקים ואפלים.

 

   המראה של צינורות מתפתלים מתוך החיתול מספר 1 ומתחת לחוטם הזערורי והחמוד פשוט מועך את הלב. אז איך אפשר לישון? כאן המקום לציין שהרופאים באמת נהדרים. האחיות מסורות ומקצועניות. אבל כל מה שאתה רוצה זה לקבל שחרור ולהסתלק כבר הביתה. לא מזמן שמענו מה מצב הזיהומים בבתי החולים ואין לנו שום כוונה לבדוק את זה מקרוב!

 

   ואכן, ביום שישי בצהריים, בתזמון שקצת הזכיר לנו חוויות מהצבא, שוחררנו לחופשי. קפצנו משמחה על כל הצוות, אמרנו תודה למי ששמע את תפילותינו ויצאנו לכיוון המכונית, רק כדי לגלות שאחרי שבוע בלי שינה אין לנו כוח אפילו להכין כוס קפה.

 

   ואז התחילו ההפתעות. בזה אחר זה הגיעו אל ביתנו משלוחי מזון. בתוך קופסאות פלסטיק, תבניות אלומיניום ושקיות אטומות נשלחו אלינו ארוחות שלמות. מרק ביתי ומנחם, ירקות בסגנון אנטיפסטי, סלטים מושקעים, אורז בוכרי ומנות עיקריות מכל הסוגים. היו גם עוגות ועוגיות, שאת רובן לא הצלחנו לחסל עד רגע כתיבת שורות אלו.

 

   הכל הגיע מאנשים טובים, שהם קצת שכנים, קצת חברים, אבל בעיקר חבר'ה מבית הכנסת שאני מגיע אליו בשבתות.

 

   אפילו את השמות של כולם אנחנו לא מכירים. זה היה חיבוק לגמרי לא צפוי. חיבו- קים לא צפויים יכולים כידוע גם להעיק. אבל בנקודה שבה זה נפל עלינו, זה היה הדבר הכי עוטף, הכי משמח ונדיב, ובפשטות: הכי נכון, שיכולנו לאחל לעצמנו.

 

   כאן המקום לציין

 

   שאשתי וגם אני מעולם לא היינו שתקנים גדולים. לפני שנים היא נמלטה מסדנת ויפאסנה, ועד היום היא לא מפסיקה לפצות את עצמה על ימי האלם המיותרים. גם אותי לא האשימו מעולם בשתקנות מוגזמת. אבל עכשיו היינו חלשים ולאים וגם די המומים, והצלחנו לזרוק לכל היותר מילה כאן ומילה שם. בעיקר דיברנו על העניין ההוא שנקרא קהילה.

 

   יש לשנינו מכנה משותף נוסף. שנינו עזבנו קיבוץ. היא בילדותה ואני לקראת גיל .30 שנינו גאים בפרק הקי- בוצי בחיינו, ויש דברים בסטארט-אפ החברתי הישראלי הזה שאנחנו אוהבים מאוד, ואחרים שאנחנו פשוט לא יכולים לסבול.

 

   כך, בכל פעם שמציעים לנו להצטרף לפעילות חברתית דביקה מדי, מגבשת מדי, או סתם עם יותר מדי משתתפים, אנחנו נוהגים לענות בנימוס "לא תודה, אני את הקיבוץ שלי כבר עזבתי."

 

   אבל החיבוק הפתאומי ההוא, שצנח עלינו בקופסאות ובתבניות חד-פעמיות, נראה לנו כמו הדרך הפשוטה, המתבקשת והמובנת מאליה שבה אמורים לחיות בני אדם. הרי כולנו חולקים משהו. חדר מדרגות או חצר או גינה. מכולת, קבוצת ווטסאפ או בית כנסת. הניכור השאנן שהפך להיות סמל של החיים העירוניים, כולל מצוקת המבטים במעלית, לא מוביל אותנו באמת לשום מקום.

 

   בזמן שיישובים קהילתיים וקיבוצים לוקחים את הר- עיון למקום של תקנונים פורמליים דקדקניים, שמסוגלים להוציא את החשק לחיות, יש משהו בקהילתיות-לייט האורבנית שבמינון נכון מצליח לגעת בשלמות. ואכן בימים האחרונים החלונות ופתחי חדרי המדרגות בשכונה נראים לי פתאום הרבה פחות זרים ולא שייכים.

 

   בהמשך לעניין הזה עצמו, יש משהו בלתי נסבל בעיר רגישה ומורכבת כמו ירושלים, שלא מסוגלת לכבד את הציבור החילוני והצעיר שלה. בשבועות האחרונים מרחף איום סגירה אלים מעל מקומות כמו גלריית "ברבור" בנחלאות ופאב "המפלצת" בקריית יובל. השאלה הטבעית שעולה בתגובה היא "מתי לאחרונה מישהו העז לסגור ישיבה או בית מדרש."? אז נכון, גם אני לא מתלהב מהקו הפוליטי של "ברבור," אבל יש גם ישיבות שמטפחות מגמות בלתי נסבלות, ובכל זאת איש לא קורא לסגור אותן ולמחות את זכרן. כרגע ירושלים מתקרבת לנקודה שבה כל מקום שהוא לא חרדי נמצא בסכנה קיומית. לא יודע אם דווקא ברגע הזה הייתי מעביר לשם את השגרירות האמריקנית. ›

 
קטגוריה: