סנדוויץ טוניסאי

מקור: 
ישראל היום
תאריך: 
שישי, 13 פברואר, 2015

 שיחתי האחרונה עם סבא שלי התקיימה, כרגיל, בצריף שלו. אותו צריף, באותה מעברה שבה התגוררו סבא וסבתא מהיום שבו עלו ארצה מתוניס. שנינו ידענו שלא יהיו עוד פגישות, וסבא ששכב שם עטוף בשמיכת פיקה צבעונית, דיבר ודיבר, שלא כמנהגו, כמי שחייב להספיק הכל. אני, שלא כמנהגי, שתקתי והקשבתי. פה ושם הבלעתי את הדמעות. אהבתי מאוד את סבא אמיל שהיה איש מרתק, ידען גדול ומספר סיפורים מצוין, אבל הוא נהג לערבב את העברית שלו בערבית ובצרפתית, כך שחוויית ההאזנה תמיד הזכירה לי נגיסה בפרי עסיסי אך עמוס חרצנים.

 

   ישבתי שם במדי החייל שלי, קרוב קרוב למיטת הקפיצים שכל כך אהבתי להשתולל עליה כילד, ושמעתי דברים שלא שמעתי מעולם לפני כן. גם מאוחר יותר היה קשה לשדל את שאר בני המשפחה לחזור לעניינים שעלו בשיחה ההיא.

 

   בפעם הזאת לא אמסור את הסיפורים האישיים והמשפחתיים שעלו בשיחה ההיא. זמנם עוד יגיע, מן הסתם. אבל היה משהו אחר בשיחה ההיא, שלכל אורכה סבא לא הפסיק להזכיר את מערכת היחסים המורכבת שהיתה לו במולדתו עם חבריו הערבים ועם התרבות הערבית. כמו יהודים רבים מהאזור ההוא של העולם, גם סבא הצליח ללהטט בין כמה תרבויות.

 

   סבא היה מנהל בנק צרפתי בעיר גאבס, ולכן עד חמש אחר הצהריים הוא היה ג'נטלמן מערבי. הוא לבש חליפות שלושה חלקים בגוני בז' רכים, דיבר צרפתית מעודנת וטבל את העוגיות בקפה. כשחזר הביתה לפנות ערב, השיל מעליו את הז'קט ואת העניבה והשתחל אל תוך הגלבייה האהובה, שמאפשרת לגבר המזרח-תיכוני לאוורר את כל מה שיש לאוורר. את הנעליים הבוהקות הוא החליף בכפכפים האלה, שקוראים להם פנטופלאס, ושמם יצא למרחוק ככלי רב שימושי - גם נעלי בית, גם כלי נשק זמין, ולעיתים אביזר חינוכי שנועד לתחזק את כושר ההרתעה של אבי המשפחה. עם הגלבייה והכפכפים סבא היה הופך לאפנדי. שפת הגוף שלו היתה משתנה, וכמובן, גם שפת הדיבור.

 

   שום זכר לא נותר ממנהל הבנק כשסבא ישב עם חברים בחצר - למשחק הקלפים טאוולה או לשיחה קולנית על פוליטיקה וכדורגל. בחגים, בשבתות או כשאחת הבנות ביקשה לצאת עם בחור, סבא היה הופך להיות בעל בית יהודי. כיפת משי בוהקת לראשו, פתגמים עבריים משובשים בפיו, והכיסים, הו, הכיסים הגדושים: קופסת טבק - לחלק בבית הכנסת; פחית של סוכריות חריפות - לחלק לכל מי שבא; בונבונים מתוקים לילדים. ומעל הכל: חתיכת עדאם ח'וט - או בוטרגו בשבילכם - הלוא        הוא מעדן ביצי הדגים בעטיפת שעווה, שתוניסאים יכולים למות ולהרוג למענו. ואולר. בלעדיו אי אפשר לחתוך את המעדן הקשה והמלוח הזה.

 

   כשהוא באמת אהב מישהו, כשרצה לעשות לך כבוד, סבא נהג להוציא את העדאם ח'וט מהכיס. מהכיס השני הגיח האולר. או אז הוא היה חותך חתיכה קטנטנה, ומניח אותה בתוך פיך. כמו שמאכילים גוזל. מאוד מאוד לא צרפתי מצידו, אם אתם שואלים אותי. אבל הכי יפה בעולם. ואל נא תשאלו אותי מה לא הייתי נותן היום עבור המחווה הקטנה הזאת, שהיא היא סבא שלי, ושלושת עולמותיו.

 

   גם בארץ, במעברת סידנא עלי שבהרצליה, המשיך השילוש התרבותי לחגוג. סבא תיעב את דה גול, ואהב את נשיא תוניסיה בורגיבה, אבל הדגיש שאילו היה מנהל בנק ערבי חלילה, ולא צרפתי, היה נותר בלי פנסיה ומזדקן כאביון גמור. על המדפים עמדו ספרים בצרפתית, ולידם כלי נחושת ערביים.

 

   זה היה הצריף היחיד במעברה שעמד בו פסנתר, אבל הטרנזיסטור תמיד השמיע מוסיקה ערבית. החתנים הצברים של סבא, כולם חובשי כיפות סרוגות, ובהם גם אבי, לא אהבו את זה. לפעמים אפילו שיחקו לו בתחנות. אבל העובדה היא שאנחנו כילדים זכרנו שהתרבות הערבית במיטבה היא חלק מהמשפחה שלנו. אבל אז, בשיחה האחרונה ההיא, סבא תפס לי פתאום את היד ואמר: "תזכור, אצלנו בתוניס, בכל פעם שהיה ויכוח בין יהודי לערבי, בכל פעם שהתחילה קטטה, תמיד הערבים היו אומרים: יאללה, לכו לפלשתין! תזכור את זה. לכו לפלשתין. לישראל. ככה הם אמרו לנו."

 

   חייל צעיר הייתי אז, ולא ממש הבנתי מה הנקודה שסבא רצה להעביר. למה הוא כל כך מתרגש. טוב, אז הם אמרו, חשבתי. בכל אופן, היו שם בשיחה הזאת כל כך הרבה סיפורים הרבה יותר חזקים, שבאמת לא הצלחתי להבין למה להתעכב בכלל על הזיכרון הקטן והלא חשוב ההוא. לאחרונה נדמה לי שאני מתחיל להבין.

 

   הנה, בשבוע שעבר התפרסם כאן, ב"ישראל היום," דיאלוג נדיר בין עמיתי דרור אידר לבין ח"כ ג'מאל זחאלקה. חבר הכנסת הערבי שב וטען שהסיפור הציוני על קשר כביכול בין העם היהודי לארץ ישראל הוא בלוף שקרי ומצוץ מהאצבע של פסוקו. האדמה הזאת לא שמעה עברית מימיה עד שפרצה המתקפה הקולוניאליסטית הזאת שאנחנו קוראים לה שיבת ציון. שום שיבה, אומר זחאלקה, כי מעולם לא הייתם כאן קודם. לצערנו, הוא לא לבד. בעבר כבר שמענו דיפלומטים ישראלים כפרופ' שלמה בן עמי שהופתעו לשמוע דברים דומים מבני שיחם בשיחות ה"שלום" בקמפ דיוויד. מעולם לא היה כאן בית מקדש יהודי. דוד ושלמה הם דמויות לא פחות בדויות מטום וג'רי. כל הראיות הארכיאולוגיות הן מזימה, וגם העובדה שאבותיהם הערבים קראו בעצמם למקומות שונים בארץ בשם יהוד, יהודייה, או ח'רבת אל-יהוד, היא סתם צירוף מקרים שלא מעיד על שום דבר

 

   הרטוריקה הזאת היא קודם כל עלובה. אי אפשר להאמין שהם עצמם לוקחים את זה ברצינות. אבל כמו תמיד, כשחוזרים על אותה שטות אינספור פעמים וקצת מרימים את הקול, בסוף מישהו יאמין שזה הנרטיב האותנטי שלך.

 

   אנחנו, בכל אופן, שהיה לנו סבא בעולם הערבי, יודעים שרק אתמול, ממש לא מזמן, כל העולם הערבי ידע טוב מאוד מה הקשר בין יהודים לארץ ישראל. זה קרה בשיחות חולין. במריבות קטנות. לכו לפלשתין הם אמרו בלי לחשוב פעמיים. אולי כי אז הם לא היו צריכים לפתח תיאוריות מקושקשות על קולוניאליזם. ופתאום אני מבין מדוע היה חשוב כל כך לסבא שלי להדגיש את העניין הפעוט ההוא.

 

   זחאלקה גם מדייק לעיתים. למשל, כשהוא מתאר את הישראלים האלה שמתלוננים על כך שפה זה לא אירופה. כולנו מכירים את הטענה שאומרת: "טוב, מה לעשות, האויבים שלנו הם לא שבדים," "כאן זה לא שווייץ" וכו.' זחאלקה מתרעם: "איך יהודי יכול לומר משפט כזה, אחרי מה שעבר על היהודים באירופה." צודק, אין ספק. החלק הערבי שבי אפילו גאה על האמירה הזאת, ואני באופן אישי שמח מאוד על המיקום של המולדת שלנו. ולא הייתי מחליף את ריחות הזעתר, היסמין והקידה בכל גרגירי היער והאוכמניות של אירופה. וכן, גם השכנים טובים בעיניי. או לפחות יהיו טובים, כך אני מאמין באמונה שלימה. זה יקרה, מן הסתם, רגע אחרי שיפסיקו לשים בראשם מנהיגים שקרנים עמוסי שנאה ופחד, ויתחילו לכבד גם את המורשת של זולתם, ואת האמת הפשוטה. 

 
קטגוריה: